להיות בשמחה

״כשהייתי ילד התביישתי בשם שלי״, אומר שמחה פרייליך. המבוכה הייתה כה גדולה עד שבנעוריו במקום לומר לבנות שקוראים לו שמחה, אמר שקוראים לו גיל. אבל היום השם קיבל את אישורו, והוא מייצג אותו במעשיו ובהלך רוחו. ואם לא די בכך, אז גם שם משפחתו ״פרייליך״, שפירושו שמח, ושמה של אשתו עליזה, שיחד זכו לשלושה בנים ושישה נכדים – בהחלט תורמים לכוונת הלב מתוך שמחה.

שמחה נולד בשנת 1951 בהרצליה. הוריו ניצולי השואה, אריה ואלקה, הכירו במחנה עקורים יהודי בפולין לאחר המלחמה, שם טיפלו בילדים יתומים. הם הצטרפו לקבוצה שהתארגנה לעלות לישראל והחלו במסע העלייה. תחילה הגיעו לאיטליה, שם נולדה בתם מרים ז״ל, אחותו הבכורה של שמחה. בשנת 1947 עלו באוניית מעפילים אך נתפסו על ידי הבריטים, גורשו לקפריסין ועלו שנית מיד אחרי קום המדינה.

זמן קצר אחרי עלייתם אביו התגייס לצבא, ואחרי כן עבד בסולל בונה בתור פועל בניין. אימו עבדה כל עוד היה כוחה במותניה, עד שחלתה. ילדותו מבטאת את השילוב הכה ישראלי של חיי נועם ופשטות, משחקים בחורשה עם הילדים משכונת נווה עמל, יחד עם ימי הצנע: ״כשהנעליים היו כבר קטנות עליי קרעו אותם מקדימה כדי שאוכל להמשיך לנעול אותם״, הוא נזכר וצוחק.

עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי נשלח ללימודים בבית הספר המקצועי אורט סינגאלובסקי בתל אביב, שם למד הנדסת אלקטרוניקה במשך חמש וחצי שנים. במקביל טיפח את אהבתו לספורט ושיחק כדורגל בהפועל הרצליה. בין השנים 1970–1974 שירת בצה״ל בלוחמה אלקטרונית. זיכרונותיו ממלחמת יום הכיפורים מכבידים על לבו, אך הוא פותח ומספר: ״במלחמת יום כיפור מטוסים נפלו כמו זבובים, היינו במאבק כדי לספק פתרונות להגנה על המטוסים מפני טילים. אבל לא היו מספיק אמצעים, ובנוסף התמודדנו עם הפתעות שלא היינו מוכנים להן. היו ימים של טירוף מערכות ועבודה מסביב לשעון״.

שמחה התמיד במקצועו, ועבד עשר שנים בתעשייה האווירית ושלושים שנה נוספות בתדיראן מערכות – אלביט, עד לפרישתו בשנת 2013. ״ביום שפרשתי בחרתי להקדיש את חיי לקהילה״, הוא אומר, ואכן עמד במילתו. מאז הוא מתנדב בתוכנית ״זה״ב בגן״ הארצית לחינוך לזהירות בדרכים. כיום מתנדב בחמישה גני ילדים בשכונות נווה עמל ויד התשעה, ומרחיב את המפגשים לחינוך לערכים כמו כבוד האדם, שוויון וקבלת האחר. בנוסף יזם ומוביל תוכניות קהילתיות: הקמה של גינה קהילתית בשכונת יד התשעה – הגינה משגשגת ופורחת, ואף זכתה לכינוי ׳הגינה הבין דורית׳; תוכנית "גן ירוק" בה מגיעים ילדי הגנים לגינה הבין דורית לסדנאות טבע, איכות הסביבה וקיימות; תוכנית ״ספר לי סיפור״, שבה מתנדבים נפגשים בספרייה עם ילדים בגיל הרך מרקעים שונים, שבביתם קריאת סיפור בעברית חסרה, ומקריאים להם סיפור. ״הילדים הם העתיד של המדינה. צריך להשקיע בהם״, הוא אומר ומוסיף: "המוטיבציה שלי היא הדאגה למדינה ולדורות הבאים. כשאני רואה את התגובות וההתפתחות של הילדים, אני בטוח שאכן יהיה טוב ויש תמורה להשקעה".