הקהילה של תרצה

בשנת 1946, תרצה הייתה בת שנתיים כאשר הוריה, ליזל וחיים גאלבחרי, היו מראשוני המשפחות שעברו לגור בשכונת נוף ים שרק נוסדה בהרצליה. ליזל הייתה עקרת בית וחיים היה רכז חינוך במצפה ים. "הנוף סביבנו היה חול, ומאחר והתושבים היו יוצאי אירופה הירוקה כולם דאגו לשתול עצים וגינות ירק בחצר שלנו היה עץ פיקוס ענק ושולחן עץ עגול וכשאמא יצאה בשעה ארבע עם הקפה, באו שכנים מפה ומשם וכולם ישבו יחד מתחת לפיקוס", מספרת תרצה בעיניים נוצצות, ולרגע שבה להיות אותה ילדה שאמה מגישה לה פרוסת עוגת שזיפים חמצמצה והחברותא שהתקבצה מתוקה ונעימה. החצרות של בית הוריה ושל תרצה נשקו זו לזו, "והיום..", אומרת תרצה בחיוך עצוב, "הבית שלי נותר כמו שמורת טבע, שהיא פתוחה ואפשר לגשת. אין חומה, אין אינטרקום. אבל כבר אין את אותה קהילתיות", והקפה המתוק הופך למר.

"בשנת 1961 פתחו את בית הספר המרכזי למלונאות ואני נרשמתי למחזור הראשון. למדתי את אומנות הבישול ובקורס הכרתי את ראובן, בעלי עד היום. כזוג הראשון במחזור הראשון בתדמור קיבלנו מילגה להמשך התמחות קולינרית בשוויץ, שם היינו כמעט שלוש שנים. כשחזרנו התקבלתי לצוות המדריכים לבישול בתדמור והכשרתי דור של שפים צעירים". לאחר מספר שנים פנתה ללימודי חינוך בלתי פורמלי. כאשר ראש העיר דאז, אלי לנדאו ז"ל, כונן מדיניות כי בתי-הספר יעבדו "non-stop", כדבריה, תרצה הקימה מערך פעילות בלתי-פורמלית בתוך בית הספר נוף-ים וניהלה את החוגים בתוך הכיתות. בשנת 1987 הוקם מתנ"ס נוף-ים ותרצה התמנתה למנהלת. "טקס פתיחת המתנ"ס היה היום המאושר בחיי, עשיתי הכל שהמתנ"ס יהיה בית לכולם ילדים נוער ומבוגרים , אלי לנדאו ז"ל אמר לי תמיד שהמתנ"ס הוא כמו 'הבאר השכונתית' לכולם!", מספרת כשפניה קורנות. "עבדתי קשה, אבל עבדתי בכיף. אף פעם לא הייתי עייפה. תמיד מצאתי את השביל להגיע ולשלב את כולם בחוגים ובפעילויות. המתנ"ס היה בית לכולם". במקביל לעבודה הניהולית והקהילתית במתנ"ס, משנת 1979 במשך 22 שנה, תרצה וראובן, נסעו פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, לבשל בקייטנות לילדים יהודים בגרמניה. בצד העבודה הם גם למדו על חיי היהודים בגולה וגם שיפרו את ידיעת השפה הגרמנית.

כשתרצה הייתה צריכה לצאת לפנסיה, היא חוותה קושי שלא הכירה: "פתאום, בגיל 67 אומרים לי 'ביי, ביי, גמרת לעבוד'. כל השנה אמרתי לעצמי 'זו הקייטנה האחרונה שלי...זו הדלקת הנרות האחרונה שלי...זה סדר פסח האחרון שלי'...זו הייתה שנה קשה ונאלצתי לעזוב. מיד נרשמתי לקורס רכזי מתנדבים של תנועת של"מ (שרות לאומי למבוגר) של החברה למתנ"סים ואני רכזת מתנדבים יישובית". מאז ועד היום, תרצה לא נחה, היא המשיכה ללמוד ולהתמקצע, גייסה מתנדבות ומתנדבים לפעילות זה"ב בגן, מתן שיעורי עזר, סיוע בספרייה השכונתית ועוד. בנוסף, תרצה יזמה והוציאה מן הכוח אל הפועל קבוצת פעילות חברתית בשם "בוקר של כייף", ובהמשך "מטיילים בכייף". תרצה פנתה למנהלת המתנ"ס, שלחה מייל לנשות השכונה, פרסמה מודעה בעיתון המקומי, ביצעה סיעור מוחות ויצאה לדרך. בתחילה מנתה הקבוצה 13 נשים אשר ביקשו לשתות קפה יחד, להכיר חברות ולהשתתף בפעילויות שונות. כיום הקבוצה מונה כ- 60 נשים וגברים אשר נפגשים אחת לשבועיים בימי חמישי בבוקר ותרצה מכינה לכולם ארוחת בוקר. ולקינוח, כאילו כל השבילים בהם צעדה מתחברים יחדיו, לאחרונה החלה במפגשי קבוצת דוברי גרמנית למטרות שיחות בגרמנית לשימור השפה והתרבות. אם יש דבר שתרצה מבקשת הרי זה שלא נאבד את הקהילתיות. שהמרחק הפיסי של החומות הגבוהות ומערכות המצלמות המשוכללות, לא ימנעו את הגשרים שניתן לבנות בין הלבבות. בקשו להכיר את השכנים, תזמינו אותם לקפה, והעוגה? העוגה על תרצה.