האיש שניצח את עצמו

מנקודת הפתיחה שלו, לא היה אפשר בכלל לדמיין לאן חייו של משה לוי יובילו אותו ומה הוא יבחר לעשות מהם. הוא נולד בטוניסיה למשפחה קשת יום ולמציאות קשה אף יותר, בה הפצצות הנאצים גבו את חייהם של שני אחיו. לאחר שעלה לישראל עם הוריו, איבד את אביו והוא בן 9 בלבד. רק הוא ואימו נותרו לבד להתמודד עם אתגרי החיים. השכול והקשיים הללו לא הכניעו אותו, ואולי בעצם היוו עבורו מנוע צמיחה. בתום השירות הסדיר בצה"ל, התגייס למשטרה ועשה שם חייל במחלקה לתפקידים מיוחדים.

בגיל 28 בעודו פצוע ברגלו הוא משאיר בביתו אישה ושני ילדים, הוא לא מוותר ויוצא לחזית של אחת המלחמות הקשות, יום הכיפורים. הוא נקרא לחילוץ חיילנו אשר נקלעו למערב ושם בלחימה הוא מאבד את ידו. אולם גם פציעה זו לא עצרה בעדו מלהמשיך ולהסתער לבד על כוחות האויב. הקרב ההרואי של משה בחזית נשמע כאילו לקוח מסרט אולם המציאות עולה על כל דמיון. צולע בלי יד, הוא מסיר ניצרת רימון עם שיניו הקדמיות, מסתכל לחיילים המצרים לתוך הלבן של העיניים ומשליך אותו לעברם בידיעה שאם כבר למות אז לפחות למות בגבורה. עם רסיסי רימון, כדור בגב וגוף מגואל בדם הוא לבדו מצליח להציל את כל מי שנשאר שם מחיילינו. המצרים נסוגו. המערכה הסתיימה. עכשיו שלום.

על הקרב הזה הוא קיבל את אות הגבורה שהיה כעין וכאפס לעומת מה שעשה. בחניון ביתו בו שמור אוסף ייחודי של מכוניות, מוצב זחל"ד עם בובות חיילים, כזיכרון חי לאירוע אשר שינה את חייו. כשהוא קרב אליו לרגע נדמה כי הזיכרונות הקשים שבים ומתעוררים.

האיש שגרס כי הנכות היא מחשבתית בלבד ובחר בחיים, לא וויתר על אף פסגה בדרך. הוא חצה את השמיים וגם את המים וסיים תואר באוניברסיטת הארוורד הנחשקת בארצות הברית. באמתחתו קריירה ענפה בתחום הביטחון בתפקידים מגוונים. מהילד שאיש לא נתן לו סיכוי, לאדם שתורם עד היום לפיתוח החברה הישראלית וממשיך להרצות לחיילי צה"ל על סיפורו מעורר השראה. סיפורו הוא על גבורה, דבקות במטרה וחתירה לניצחון - ניצחון בעיקר על עצמו.