האוצר של יהודה

כשהיה בן 22, חייו של יהודה אלכסנדר התהפכו. הוא גילה שההורים שגידלו אותו אינם הוריו הביולוגים, שכל משפחתו נספתה בשואה ושהיה לו שם אחר. "אבי נפטר, וכשהלכתי לבית הכנסת לומר עליו קדיש אמר לי אחד השכנים שאני לא חייב, הוא אינו אבי הביולוגי. זה פגע בי כברק בליל קיץ בהיר, עמדתי כמה דקות על הכביש, מיליון מחשבות התרוצצו בראשי, אך לבסוף הלכתי לומר קדיש היות ולא הכרתי אבא אחר. נזכרתי שדודתי רחל תמיד קראה לי בשם לוץ. מיד נפל האסימון, נסעתי אליה ושאלתי: ׳רחל, מי הוא לוץ?׳ והיא ענתה בתדהמה: ׳מה, אתה לא יודע? לוץ שניידר ויהודה אלכסנדר – אחד הם׳״.
יהודה נולד בשם לוץ שניידר בשנת 1934 בגרמניה, בחלק שהיה שייך לפרוסיה המזרחית. ״לקרוב משפחה, שאני קראתי לו אבא, היה חבר במשטרה הגרמנית, והוא הוציא אותנו ברגע האחרון מגרמניה, לאונייה בשם ׳גלילאה׳. לי לא היה היתר יציאה ולכן הוברחתי בסל נצרים – וכך שרדתי. הגענו לנמל תל אביב ומשם המשכנו להרצליה, ומאז אני כאן״.

המשפחה התגוררה בהרצליה בדירה קטנה. את אחד החדרים השכירו לשני בחורים צעירים מההגנה. "לימים נודע לי שהם מייצרים נשק להגנה, ושהחדר משמש כבית מלאכה לתיקון כלי נשק. מכאן הבחורים יצאו לפעולות רבות, כמו ליל הגשרים ב־1946״. כשהיה נער הפך בעצמו לפעיל בהגנה, העביר פתקים לשומרי הלילה המתחלפים. הוא הצטיין בתפקידו ונשלח לתצפת במגדל המים בהרצליה, משם, במשקפתו ראה את המטוסים האיטלקיים מפוצצים את התחנה המרכזית בתל אביב. הוא זכה לאות ההגנה ולאיתור המופת על פעולותיו ואומץ ליבו.

בקיץ 2014 פתר יהודה בעיה שהעסיקה אותו זמן רב: כשהנאצים הוציאו את הוריו ואחיותיו מהבית, מדוע לא לקחו גם אותו? ״לפני זמן מה פנתה אליי אישה שהייתה חברה טובה של אחותי אווה. בהיותה בת 12 באה לביקור אצלנו וראתה איך שהנאצים הוציאו את משפחתי והעמיסו אותם על משאית. אימא שלי הצליחה להחביא אותי במחסן מאחורי הדלת ולומר לי להיות בשקט, עד שיבואו לקחת אותי. היא נתנה לי חבילה של בגדים, אשר עד היום נמצאים ברשותי. אחרי חצי שעה באה אישה לקחת אותי, והילדה הראתה לה היכן המחבוא שלי״.
בביתו הצנוע בהרצליה, שבו הוא מתגורר קרוב לשישים שנה עם אשתו עדינה, מקבל אותי יהודה בחום רב, ועל פניו חיוך גדול. הוא מתנועע בחדר בעזרת הליכון, אך לשאלתי איך הוא מרגיש הוא עונה "מצוין", וזאת לא בכדי. כזה הוא יהודה, אופטימיסט חסר תקנה, ואחד שישמח תמיד לעזור גם לאדם שאינו מכיר. לאורך השנים תרם לניצולי שואה 700 ארוחות חמות לחגים. לו ולעדינה שישה ילדים, שמונה עשר נכדים ושישה נינים. "המשפחה היא האוצר שלי. הדבר החשוב והיקר ביותר שיש לי. היא ממלאת את ליבי בשמחה ובאהבה, והיא גם הניצחון הפרטי שלי על הנאצים, שרצו להשמיד אותי, את משפחתי ואת עמי״.