בשיעור של חיה

"אחרי התיכון אחי המליץ לי ללכת לקוראת בכף היד שתיתן לי כיוון לחיים, והיא יעצה לי ׳המשיכי ללמוד, נועדת לעבוד עם מבוגרים׳", מספרת חיה הורויץ. כך התחילה דרכה של אשת חינוך שהרצון ללמוד וללמד בוער בה ממרום גילה, עד היום.

חיה נולדה בשנת 1931 והגיעה להרצליה ממושב עין ורד בגיל 4. היא גדלה, התחנכה ועבדה במושבה שהפכה לעיר. משפחתה הגיעה לארץ מפולין, ואת מלחמת העולם השנייה היא חוותה בהאזנה לחדשות בתחנות רדיו שונות ובניסיון לשמור על קשר עם בני משפחה שנשארו בפולין. יחד עם הקושי באותה תקופה, הרצליה הייתה עבורה קן נעים: "הרצליה הייתה מושבה שקטה ואינטימית, מקום שכיף לגור בו, כאן רכשתי הרבה חברות ילדות. הייתי חניכה בתנועת הנוער העובד ופעם בשבוע הלכתי עם חברותיי לפעילות ב׳הגנה׳, שם תרגלנו ׳קרב פנים אל פנים׳ ו׳מורס׳".

חיה התחנכה בבית ספר יסודי עממי ששכן ברחוב הנדיב 2, בבניין שלימים הפך לבית עיריית הרצליה. מאחר ובהרצליה לא היה עדיין תיכון, היא למדה ב"תיכון חדש" בתל אביב, וכך יצא שאת הכרזת המדינה חגגה עם חברותיה בריקודים בתל אביב. לאחר התיכון המשיכה ללמוד, בעצת הקוראת בכף היד. היא למדה בסמינר לוינסקי למורים, ובתום הלימודים נשלחה לשנת שירות במושבה כרכור. אך הגעגועים להרצליה פעמו בקרבה, והיא שבה להתגורר בעיר ילדותה.

שנים רבות הייתה חיה מורה ומחנכת בבית הספר ויצמן, שהיה בית הספר הראשון בעיר. מקצוע ההוראה מבחינתה הוא מקצוע נעלה עד היום. "החינוך היה אנושי, הכירו והתייחסו לכל ילד וגם לבני משפחתו", היא מספרת. על פניה ניתן לחוש בהתרגשות כשהיא מדברת על תלמידים שהיא פוגשת וזוכרת עד היום.

פרט להוראה בביה"ס ויצמן היא לימדה גם בסמינר לוינסקי מספר שנים לא מועט, באותו המקום שהכשיר אותה להיות מורה ומחנכת. יתר על כן, היא הרצתה בפני סטודנטים באוניברסיטת בר־אילן ופעם בשנתיים נסעה לדאלאס שבארצות הברית לסדנאות בנות חודש.

לחיה בן אחד ושלוש נכדות מתבגרות שהן אהבתה. אחיה הצעיר נהרג בירושלים במלחמת ששת הימים, אירוע שהשפיע עליה ועל משפחתה. היא גמלאית מזה כשלושים שנה, אך רצונה ללמוד לא פסק. היא למדה בירושלים את תחום הגיל השלישי, ולאחרונה גילתה את תחום הלוגותרפיה. "האדם תמיד מחפש משמעות", היא אומרת וחיוך עולה בשפתיה.