"העבודה עשתה את החיים יפים מאד"

״אני כל כך מתגעגע להרצליה של ימי ילדותי, במיוחד מההיבט האנושי,״ אומר ציון בקול שכולו התרפקות על ימים שהיה בהם אולי מחסור בחומר, אבל הנפש היתה מלאה ובזה היה די. ״באותם ימים איש לא סגר דלת, וכל השכנים היו כמו משפחה. לא היתה קנאה באף אחד, וכולם רצו לעזור זה לזה״, הוא נזכר.

ציון דנוך נולד בשנת 1949 בצנעה, עיר הבירה של תימן. אמו יונה ז״ל, עבדה בניקיון בבית המלוכה, ואביו אהרון ז״ל עבד בסנדלרות. חודשיים אחרי שנולד עלו ההורים ארצה והגיעו למעברת ״יד המעביר״. כשלוש שנים אחרי שעלו נפטר האב והשאיר אחריו את ציון הבכור ואחותו, ואת אשתו שהייתה בהריון. בעקבות כך הגיעה המשפחה לשכונת ״נווה ישראל״ בהרצליה, שזה עתה נבנתה.

בשנת 1950 נפגע ציון, שהיה פעוט, במגפת הפוליו שפגעה בתינוקות ובילדים רבים. על אף צליעה קלה שהותירה בו המחלה, הוא התנהל כאחד האדם ובעודו נער התגייס לעזרת המשפחה. אמו עבדה ״מצאת החמה עד צאת הנשמה״, לדבריו, וציון יצא לעבוד בחקלאות אחרי הלימודים כדי לעזור בכלכלת הבית. ״העבודה עשתה את החיים יפים מאוד״, הוא מסכם.

בהמשך יצא ללמוד בישיבת בני עקיבא, במושב ניר גלים ליד אשדוד, והיה מבני המחזור הראשון. ״למרות המרחק מהבית ומהמשפחה, זו הייתה החוויה היפה ביותר,״ הוא אומר, ושוב מזכיר עד כמה הקושי הוא דווקא זה שהפך את החיים ליפים באמת ולמלאי משמעות. בהמשך למד חשבונאות וחשבות ולאחר מכן עבד במשך 25 שנים כמנהל הכספים והחשבונות הראשי של חברת שירותי רכב, משם עבר לעבוד ב״נתיבי איילון״ כמנהל החשבונות הראשי והאחראי על מערכת הכספים והשכר של החברה.

במקביל לעבודתו, ציון היה יו״ר ועד ההורים של בית הספר היסודי רמב״ם במשך כ־14 שנה, והיה חבר בוועד ההורים העירוני במשך 28 שנים, סגן יו"ר ארגון ההורים הארצי, ובהמשך שימש כנציג מטעם ארגון ההורים בוועדת החינוך של הכנסת. ״עצם זה שיכולתי לסייע להורים בקביעת מדיניות ושמירה על דברים שחשובים להם, להשמיע את הקול של ההורים – נתן לי מוטיבציה להמשיך בפעילות הזו״. לאחר שיצא לפנסיה בגיל 69 הלך להתנדב בבית החולים השיקומי בית לוינשטיין ברעננה במהלך חמש שנים, התנדבות שנתנה לו סיפוק רב.

בין יתר התפקידים אותם מילא דנוך בהתנדבות מלאה במשך תקופה לא מבוטלת נמנים גם דירקטוריון ויו"ר וועדת הכספים של המרכזים הקהילתיים של עיריית הרצליה, ומזכיר וגזבר אגודת נוה עמל. על פועלו הרב למען העיר, קיבל מעיריית הרצליה את התואר יקיר העיר. "אמא חינכה אותנו לתת ללא תמורה. עם כל הקושי והמחסור, היא נהגה לקום מוקדם כדי לבשל מאכלים, והיתה מבקשת ממני לעבור בין השכנים ולתת להם, למרות שהייתה נזקקת בעצמה. אני מקווה שהדור הצעיר יקבל השראה מסיפורי וישכיל לחפש איך להעניק לזולת. אני מאמין שמי שנותן הוא בעצם מקבל. לפעמים מספיק להגיע לאדם ולשאול לשלומו, להיות איתו ולשמוע את המצוקות שלו״.

את אשתו אהובה הכיר ציון כשהיה בן 27 והיא בת 19 והם יחד קרוב לחמישים שנה. לשניים חמישה ילדים ו־19 נכדים, וציון אוהב לספר להם על החיים הפשוטים שהיו במושבה הצעירה, על יחסי השכנות החמים, ולהנחיל גם בהם נתינה ללא תנאי, למענם ולמען הדורות הבאים.