"היו פה רק חולות"

"הקמנו הכל מהר ובלילה אחד, לפני שהבריטים יעצרו את הבניה שלנו", כך מספרת חסיה ניימרק, אשר בגיל 13 כבר הייתה פעילה ליישוב הארץ במסגרת מבצע 'חומה ומגדל': "לקחו אותנו, ילדי הכפר, עם הציוד כדי להקים את המושב 'מולדת' בלילה אחד. מליאתי את החומה בחצץ. זאת הייתה עבודה די קשה אבל הרגשנו שאנחנו עושים משהו חשוב למען הישוב היהודי והמדינה שבדרך. הבריטים היו מגיעים בבוקר ורואים כבר עובדה מוגמרת. יש ישוב חדש. אסור היה להם להרוס ישוב שיש בו כבר חומה ומגדל וכך בנינו עוד ועוד ישובים, כמו למשל קיבוץ ניר דוד בעמק יזרעאל", נזכרת חסיה בעיניים בורקות.

חסיה, בת הכמעט 98, נולדה בכפר יחזקאל, כבת אמצעית לעוד שתי אחיות, להורים שעלו בגיל 14 מרוסיה ומליטא. בסלון ביתה שמורים בקופסה אותות וסמלים אותם קיבלה בארגון 'ההגנה' אליו הצטרפה בגיל 16. "התחלנו באימונים ואח"כ היינו עושות תצפיות וסיורים בעמק יזרעאל שם נולדתי וגדלתי. הכרנו כל מקום. ידענו מתי ואיפה הכלבים נובחים ואיפה להסתתר. בלילות היינו עולים לגבעות ועושים תצפיות עם הפרוז'קטורים (זרקורים) כדי לראות את הסביבה, ואח"כ היינו עושים אמבושים (מארבים), לפני שהקימו בעמק ישובים חדשים במסגרת חומה ומגדל". בהגנה הכירה את בעלה, משה. הם נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות. משה היה אז נוטר וליווה שיירות של הישוב. הם עברו בין כפר יחזקאל, קיבוץ תל יוסף וטבריה. שם מצא משה עבודה בקואופרטיב 'אגד', מה שהביא אותם ב- 1947 להרצליה, שהייתה אז ישוב קטן: "הרצליה אז הייתה כפר עם הרבה חקלאות. היו פה רק חולות. גרנו ממש בקצה הכפר. מסביבנו היו כמה בתים חד קומתיים, והיינו מוקפים בערבים. בלילות היו באים תנים ושועלים וטורפים לנו את התרנגולות. למזלנו הייתה לנו אספקה מכפר יחזקאל ששלחה אמי וכך יכלנו להתקיים יחד עם מה שגידלנו".

גם במלחמות הבאות, מבצע קדש ב- 1956 , ששת הימים ב- 1967 ויום הכיפורים ב-1973 מוצאת את עצמה חסיה די פעילה:" לא הייתה לנו שום הגנה. לא היו לנו מקלטים, ונאלצנו לחפור שוחות ליד הבתים ולשכב שם, כשמסביב שקי חול אותם מילאנו בעצמנו, אבל גם את זה עברנו".

בין לבין חסיה עשתה קורס של מרשם האוכלוסין ועבדה בעיריית הרצליה כרושמת התושבים. "כל ילד שנולד בעיר, ידעתי מי הוא , הבן של מי הוא ואיפה הוא גר", היא אומרת בחיוך. לחסיה כיום ארבעה ילדים, 11 נכדים ו-23 נינים. בעלה, משה, נפטר ב-2015 פסע לפני גיל מאה. "מה את מאחלת לעצמך, למשפחה ולעיר?" אנחנו שואלים אותה לפני הפרידה: "אני מקווה להגיע לגיל מאה במצב טוב. לא יותר. למשפחה אני מאחלת פרנסה טובה והרבה בריאות ולעיר הרצליה שתמשיך לגדול ולפרוח, כי זה פשוט לא יאמן למה היא התפתחה בשנים האחרונות, בעיקר לעומת התקופה שהגענו אליה".