"החינוך שקיבלתי בבית היה לתת"

בנופים אירופאיים יפהפיים, בין טירות עתיקות, במזרח גרמניה, שוכנת העיר לייפציג. לייפציג מפורסמת בהישגי ספורט ואמנות, אך לא רבים יודעים שחוט ארוך קושר אותה דווקא אל עיר ישראלית לחופי הים התיכון – העיר הרצליה. בקצוות החוט אוחז משה דנגוט, יליד פולין ותושב הרצליה, וכמו כל פרויקט מעורר השראה, יש מאחוריו גם סיפור. "עליתי בשנת 1957 לארץ", הוא מספר. "אמי הייתה ילידת לייפציג, בת למשפחה שמוצאה בפולין. אבי היה מפולין אף הוא. במהלך המלחמה משפחתו של אבי נמלטה לסיביר וכך ניצלה. לעומת זאת משפחתה של אמי שילמה מחיר כבד על המלחמה: ארבעה מאחיה נהרגו, ואחד נשאר נכה במחנה ריכוז. שנים ארוכות אמי כלל לא ידעה מה עלה בגורלו".

כשמשה היה בן 12 עלה עם הוריו לארץ. "הגענו להרצליה, שהייתה מחולקת אז לשתי שכונות, בין תושבים ותיקים שעלו מגרמניה לבין עולים טריים מפולין ומרוקו. התקבלנו בידיים פתוחות בשכונת עדה". משה למד את השפה והשתלב בלימודים בבתי הספר בעיר. הוא המשיך ללימודים בבית הספר הטכני של חיל האוויר, התגייס בשנת 1962, ומשם סלל את דרכו ביחידת החילוץ של חיל האוויר - יחידת 669 המפוארת. הוא שירת כקצין בצבא וכלוחם כמעט בכל מערכות ישראל עד לשנת 1996, בה השתחרר מצה״ל.

משה המשיך את לימודיו כהנדסאי טקסטיל בשנקר, ולאחר שיחררו עבד בתעשיית הטקסטיל כמנהל פס הייצור במפעלים גדולים ומוכרים כגון: מגבות רוזן וכן ורדינון, אותו ניהל כתשע שנים. אבל משהו היה חסר. "בשנות השבעים התחלתי בפעילות הציבורית", הוא מספר. "זה היה החינוך שקיבלתי בבית: לתת. ראיתי את אמי כשהיא מעניקה את כל שביכולתה לאחרים". הוא החל את הדרך במערכת החינוך כיושב ראש ועד הורים, והמשיך לפרויקטים שכונתיים וקהילתיים. "השתלבתי בהנהגת שכונת ה'שבים'. שינינו את שמה מ'עולי גרדום ובגדד' לשם הנוכחי", הוא מציין.

בשנות ה-90' נענה משה לבקשתם של אנשי ציבור והחל לנהל מועדון לנפגעי נפש של עמותת "אנוש". זה היה תחום שנדרשה בו פעילות רבה ותחושת שליחות. במקביל הוא רקם קשרים עם הקהילה האתיופית בעיר וקידם שיתוף פעולה עם חבריה. ברית הערים עם לייפציג היא הישג שהוא גאה בו במיוחד, וקשור באופן הדוק עם סיפור חייו. "כאמור, אח אחד של אמי שרד את השואה. עד שנת 1951 לא ידענו בכלל שהוא ניצל. רק אז, כאשר הוא חיפש במחנות פליטים, הוא מצא את אמי. הדוד נשאר במזרח גרמניה (גרמניה הייתה אז מחולקת לשניים), בעיר לייפציג. בשנת 1992 התאחדה גרמניה בשנית ואני הגעתי לבקר בלייפציג. מצאתי שם קהילה קטנה בת 19 אנשים, אשר דודי הקים. הוא היה בחור ישיבה בעבר ושמר את המסורת ואת הקהילתיות של יהודי לייפציג. כאשר נפטר דודי הוא השאיר צוואה בת ארבע דפים שם ביקש לא לשכוח את מה שעשו הגרמנים ולהיות גאים בזהות היהודית. יחד עם זאת הוא ביקש לנסות ליצור חיבור בין הדור הצעיר של מזרח גרמניה לנוער הישראלי".

משה הרים את הכפפה ומצא דרך ייחודית להגשים את צוואת דודו. כך קמה ברית בין שני ערים שונות כל כך. בהרצליה התעניינו ברעיון ובלייפציג נענו באהדה. במפגש שיזם משה בין ראשי הערים נוצרה כימיה שלא תיאמן, והברית יצאה לדרך. משלחת מלייפציג מבקרת באופן קבוע בהרצליה. שיתוף הפעולה בין הערים יוצר הישגים חדשניים בספורט ובאמנות, כשכל עיר מביאה את הייחודיות התרבותית שלה. "הרצליה יקרה לליבי", אומר משה בכנות. "זו עיר יפה עם איכות חברתית. אני גאה בעובדה ששניים מילדיי גרים בה". את העשייה שלו הוא מסכם: "אני תורם לעיר, וכך ארצה להמשיך ולתת כל חיי".