שורשים ואדמה

ליעד כלימור נולד בשנת 1951 בטבריה, גדל והתחנך בחיפה, שירת כקצין קשר בצבא ולמד הנדסת מכונות בטכניון. כשנתיים לאחר נישואיו, בשנת 1978, החליט לחזור לכפר תבור עם אשתו ובתו הבכורה ולהיות חקלאי. לא, זאת לא טעות דפוס – הוא חזר למקום שבו לא נולד ולא גדל, למקום שמעולם לא גר בו, נענה לקריאת הלב, לשורשים העמוקים של משפחתו שקשרו אותו לעבודת האדמה והטביעו חותמם בנפשו.
תהילה וישראל קלימנטובסקי יצאו בשיירה משפיה ליישב את מסחה – לימים כפר תבור. אריה, בנם הצעיר, היה בן חודשים ספורים, מציץ מתוך מנשא תלוי על אוכף חמור. שנות ההתיישבות הראשונות אופיינו במחסור ורעב. ישראל, אב המשפחה, נאלץ להפליג לארה"ב כדי להרוויח קצת כסף, אולם מעולם לא הגיע ליעדו. עקבותיו נעלמו ומשפחתו לא יודעת מה עלה בגורלו עד היום.
תהילה העגונה נשארה לבדה לגדל ארבעה ילדים ולנהל משק חקלאי בעולם גברי וחסר רחמים, תמונה נדירה בנוף ההתיישבות החקלאית של תחילת המאה הקודמת; בתקופה שבה נשים ברוב העולם היו נטולות קניין וזכויות, ביישוב חקלאי בארץ ישראל עמדה אישה, עם נשק, שהגנה בעצמה, לבדה, על נחלת המשפחה.
בחלוף השנים עזב אריה הצעיר ללימודים, ועם קום המדינה מונה להיות שופט שלום, אז גם שינה את שם המשפחה לכלימור, בהתאם לבקשת בן גוריון מנציגי הציבור לעשות כן. משפחת כלימור נדדה מטבריה לחיפה בעקבות מינוי האב, אך מדי שנה הקפיד אריה לבקר את אדמות המשפחה בכפר תבור, ואליו התלווה בנו ליעד. יחד חזרו כדי לחוש את האדמה שהושארה מאחור, לנשום את אוויר השדות, לעמוד בצילו של ההר, עד דומם ל"שוד העדר הגדול" שהתרחש בשנת 1920, וגבה את חייו של דודו משה קלימנטובסקי.
פער בן 30 שנה. האדמה נשארה. השורשים עוד ישנם. "אבא הטמיע בי: ׳זאת האדמה שלך! והשילוב של דבריו יחד עם הבחירה שלי להיות עצמאי הביא אותי לכאן". עם סיום לימודיו בחר ליעד להיות עצמאי. רוח היזמות לצד החיבור השורשי לכפר תבור החזירו אותו הביתה, למקום שבו החליטו אבותיו ליישב את הארץ, וממש כמוהם גם הוא התחיל מנקודת האפס. הוא חבר לאחד מוותיקי הכפר וביקש ללמוד "איך הופכים להיות חקלאי", וכך למד את רזי המקצוע. "חוץ מהאדמות שהועברו אליי בירושה לא היה לי ציוד, הייתה לי היסטוריה אבל לא ידע. באתי נקי".
האומץ להרגיש חוסר נוחות, הצניעות ללמוד ולהתחיל מחדש, נטילת הסיכון והאמונה בצדקת הדרך, הופכים את הסיפור של ליעד למעורר השראה וגם לעדכני למדי. פעם מייסדים היו חלוצים, היום – יזמים. ובכל זאת, ישנו משתנה נוסף שליעד מבקש להדגיש: "היום כולם נוהרים להיי-טק ואין ספק שההיי-טק מקדם אותנו ומביא לנו רווחה כלכלית, אבל ההיי-טק יכול להיות בכל מקום בעולם… האדמה לא הולכת לשום מקום. אם לא נאמין בזכות הקיום שלנו פה ובאדמה שהיא של אבותינו אז לא בטוח שיש לנו זכות קיום".
ליעד זכה להגשמה עצמית, לצד הנצחה מחדש של מורשת אבותיו המייסדים. מעבר להנאה בעשייה ולמשמעות שהוא שואב ממנה, הוא גם משאיר חותם. "הגשמתי את עצמי דרך חקלאות ועבודת האדמה, ואם הייתי צריך לבחור שוב הייתי עושה את אותה בחירה".