המשתלה של אורי

״אני ואחותי התאומה בלהה נולדנו בארץ, בבית חולים עפולה שבעמק יזרעאל בחורף 1929״, מספר אורי בן דרור. ״הורינו, ירחמיאל ושלומית, עלו ארצה מהעיירה קורץ שנמצאת על גבול רוסיה פולניה – אבא עלה בשנת 1920 ואימא בשנת 1924 – ונפגשו בקבוצת כנרת שם חיו תקופה. בשנת 1927 הצטרפו לגרעין שהתגבש בנהלל והקים את מושב כפר יהושע, אז גם נולד אחי הבכור אברהם שהיה בין הבנים הראשונים של הכפר״.

מגיל הילדות המוקדמת עזרו אורי ואחיו בעבודה במשק, בעיקר כי אימם חלתה ובשלב מסוים לא יכלה לקחת חלק בעבודות המשק. ״כילד לא אהבתי את עבודות המשק, אבל לאט לאט, כשהבנתי את התהליך וזכיתי לראות גם את התוצרים, התאהבתי בתחום והיה לי ברור שאחרי הצבא אהיה חקלאי. בקורס קצינים נשאלתי: מה היית רוצה להיות? ועניתי: מנהיג תנועת פועלים, שאלו ומה אתה חושב שתהיה? ועניתי חקלאי מצטיין״.

את אשתו רותי ז"ל לבית כרמיאלי, בת קיבוץ גניגר, שנפטרה בשנת 1984, הכיר בשירות מילואים. תוך מספר חודשים נישאו ורותי עברה לגור בכפר יהושע. נולדו להם שלושה ילדים: יואב, גלי (גליה) וגיורא, ובהמשך שישה נכדים ושני נינים. ״בבגרותי שוחזרו במידה מסוימת קשיי ילדותי כשגם אשתי חלתה ולא יכלה לקחת חלק בעבודה במשק, ואני אף תמכתי בה בעבודת משק הבית וגידול הילדים״.

״בתחילת דרכי היו במשק מספר ענפים: רפת, לול, ירקות ומטעים. בהמשך החלטתי ללמוד את מלאכת עבודת המשתלה והתאהבתי בה. הגידול של שתיל, לעיתים משלב הזרע לעיתים משלב הייחור, ההכנה, ההרכבה, הגיזום, ההשקיה, העישוב, ההוצאה מהאדמה, הכנתם למכירה, מסירתם לנוטעים והידיעה שאלה יהפכו למטעים – מרגשים אותי כל פעם מחדש״.

אורי נוהג לומר שעבודת המשתלה לא השתנתה "מימי אברהם אבינו ועד ימי אברהם אחינו" וכוונתו לאחיו אברהם שאף הוא עסק במשתלה. ״כלי העבודה המרכזיים הם המזמרה והאולר שתמיד נמצאים אצלי בהישג יד. רק לפני חודשים ספורים, בגיל קרוב ל־94, נפרדתי בעצב אך בסיפוק רב מהמשתלה האחרונה. למרות שמעולם לא למדתי לימודים אקדמאיים אני מאוד אוהב לעשות חישובים. עשיתי חישוב שבמהלך חיי ייצרתי כחצי מיליון שתילים וזחלתי על ברכיי כמה מאות קילומטרים במסגרת עבודתי במשתלה, כמו הדרך עד אילת ובחזרה״.

מאביו למד אורי לשלב את העבודה החקלאית עם קריאת ספרים, לימודים ותרומה לקהילה, במסגרת חברות בוועדות הכפר השונות: ההנהלה, החברה והתרבות. ״במהלך השנים התחלתי לכתוב סיפורים ושירים״. בגיל 70 הכיר את נעמי שחר מקיבוץ שריד, והשניים חיו יחד בכפר יהושע למעלה מעשרים שנה, עד שלאחרונה חלתה ואושפזה. לצד הקשיים, המוטו שלו בחיים הוא: "לשאוב אופטימיות מהפסימיות״. בזכות אהבת החיים טיפח במסירות את השתילים שגידל, והם מחזירים לו יופי ואהבה.