"זה שימח נורא לראות את הים ולגעת בחול שהיו חלק בלתי נפרד מהילדות שלי"

חגי לקס (40), בן לנח וקרן, נשוי ללירון ואבא לשישה ילדים. חגי נולד וגדל בגני טל, והיה בן 20 בזמן הפינוי. כיום מתגורר עם משפחתו בגני טל החדשה, ועוסק בחקלאות ובחינוך כמחנך כיתה ויועץ חינוכי. במלחמה נקרא לשרת כלוחם שריון בעזה בחטיבה 179. "נלחמנו ביחד עם גבעתי בח'אן יונס", מספר, "היינו מהכוחות הראשונים שנכנסו לשם יחד עם אוגדה 98"

"בשבעה באוקטובר היינו כולנו בבית בשמחת תורה. היו מלא אזעקות, היינו שעות בממ"ד. הבנו שקורה משהו בסדר גודל אחר. יום למחרת התייצבתי בימ"ח נחשונים, ואחרי חודש וחצי של אימונים והמתנה נכנסנו לעזה. בח'אן יונס היינו בלחימה עוצמתית, היה אינטנסיבי וקשוח, ניתוק מוחלט מהבית. הרבה אש, עוצמה חזקה, הרגשתי שנלחמים על מדינת ישראל. הייתה תחושת שליחות מאוד גדולה שבערה בקרבנו. לאט לאט התקדמנו מערבה עם הכוחות עד שהגענו לאזור גוש קטיף, דבר שהיה נורא מרגש ברמה האישית. היה כיף לקבל חיבוק מאמא אדמה ממש כמו אמא שמתגעגעים אליה. הנופים, החול, הים, קו האופק של הדקלים, להיות ממש קילומטר מהבית. קשה להסביר את התחושה כשהיינו באזור הזה, כשישנו בו, אתה באמת מרגיש בבית, וזה היה מאוד מרגש! רגע שחרוט לי בזיכרון הוא הבוקר שיצאנו משם. היו לי כמה רגעים לבד בטנק, שקט של בכי ופרידה מהאזור. הים והחול הם חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. בילדות היינו הרבה בים, נוסעים באופניים, הולכים ברגל. הים היה קרוב, ותמיד היה חול בבית. כל מי שגדל בגוש קטיף יודע – יש חול בבית, זה חלק מהסיפור. אלו הרגעים שצפו בי, הגעגועים למגע עם החול, למשחק איתו, זה היה משהו מרכזי שחווינו בילדות. בתור ילד זה לשחק בחול, בתור מתבגר זה לעשות קומזיצים עם חברים בדיונה או בים. כשהיינו בח'אן יונס אנשים השתגעו מכמויות החול, אמרתי להם שככה זה – או שתתייאשו או שתתחברו לזה".

בין הגעגועים, לאתגר וללחימה מוסר חגי: "המסירות והאהבה של המשפחה והבנות נותנים את הכוח להמשיך. זה אירוע מורכב לחזור לבית אחרי תקופה ממושכת, ולאחר מכן לשוב לשירות. מחיר לא פשוט, אבל משלמים אותו באהבה ונשלם שוב אם צריך. אוהבים את עם ישראל".