הזמן עצר מלכת

צילום: דרור ארצי

סלון הבית של מזל סעדה במושב אליפלט, מקושט ביצירות אומנות רבות מעשי ידיה. על הקיר תלויות חנוכיות מקרמיקה עם ציורי פרחים ולצידם ארונית מעץ. מזל ניגשת לארונית ומוציאה תמונה של ילדה עם שיער כהה וארוך מסודר עם סיכה בצד. זוהי אביבה, ביתה של מזל, שנהרגה באסון במעלות. לצד התמונה מונחת יצירת אומנות יוצאת דופן, שעון יד מכסף מונח בתוך זכוכית. זהו השעון של אביבה, החפץ היחיד שנשאר להוריה ממנה, היא השאירה אותו בבית ביום בו יצאה לטיול ממנו לא שבה.
מזל מספרת לי איך מאז לכתה של אביבה הזמן עצר מלכת. החיים אמנם המשיכו, נולד לה בן זקונים שנקרא אביב על שם אחותו, ונכדים רבים אבל העצב הוא אורח קבוע בביתה. "כמובן שאני הולכת לכל החתונות של הנכדים ורוקדת, אבל בפנים אני תמיד חסרה. אמא בלי הבת הבכורה שלה, זו לא אותה אמא".
מזל מספרת על בת נהדרת שאהבה מלאכת יד והייתה עוזרת בבית עם יתר הילדים. בכל יום בשעה 16:00 בדיוק ידעו כולם שאין מה לקרוא לאביבה לשחק כי היא מכינה קפה לאבא שלה שחוזר מהעבודה. בימים שקדמו לטיול שאר החברות של אביבה מהמושב ביטלו את השתתפותן מסיבות שונות, אבל מזל רצתה שביתה תלך ותהנה בטיול. בבוקר הטיול אביבה התעוררה וסיפרה לאמה שחלמה על בן השכנים שנהרג במלחמה, "הוא קרא לה לבוא לשבת איתו על האבן ליד הבית. אני לא ייחסתי חשיבות לחלום, אבל אחרי האסון הבנתי את המשמעות הנוראה שלו".
בבוקר למחרת הטיול הגיעו אל מזל הביתה וסיפרו לה ולבעלה על הפיגוע, "בעלי רץ לבית החולים לחפש את אביבה. לי לא נתן לבוא כי פחד שאתעלף, אבל הוא לא מצא אותה שם. באו אליי לשאול איזה נעליים היא נעלה ואחר כך הגיעו לבשר לי שהיא איננה". מזל ממשיכה לספר לי סיפורים על שהיה ואבד, והדמעות זולגות על הבת ממנה נשאר רק זיכרון.