אחי הגיבור

צילום: ספיר מטלו

יעקוב קבלה נולד בשנת 1957, הבכור מבין אחיו. האסון לקח אותו ממשפחתו בגיל 17. אחיו שמעון, זוכר היטב את אחיו הבכור ובכאב הוא מספר: "הוא היה הבן הבכור ואדם מאוד מיוחד. נהג לעזור בבית, ילד של אמא".
כתחביב היה יעקוב מכין ריקועי נחושת במועדון הנוער, בנוסף למשחקי הספורט שהפכו לחלק מהשגרה היומית של ילדי המשפחה, "הוא היה משחק כדורגל ובשבתות היינו הולכים לשחק ליד תחנת הדלק". למרות פער הגילאים בין האחים, שמעון ראה בו חבר בנוסף להיותו אח גדול, "היינו משחקים פינג-פונג ביחד במועדון נגד משפחות אחרות סוג של גאווה משפחתית. פעם בבית ספר, רבתי עם כמה ילדים ונפצעתי. הוא הפריד בנינו ולקח אותי עד הבית. תמיד היה דואג לנו, האחים".
יש שתיארו אותו כמופנם, אבל שמעון זוכר אחרת. "הוא היה מאוד אהוב ומקובל חברתית ובשבעה ראינו המון חברים וחברות שבאו".
שמעון בילדותו חווה בית מלא בשמחת חיים, חברים ומשפחה. ביום אחד, הוא מספר, הכול נגמר. מותו של יעקוב מוטט את המשפחה, אימו ואביו כבר לא תיפקדו כבעבר. המוות הטרגי השפיע עד היום גם על האחים הצעירים. שמעון נזכר ברגע המוות הטרגי ובקול חנוק מספר: "קיבלתי את זה קשה מאוד... עד היום... זו צלקת שלא מגלידה... אני זוכר שראיתי את השם שלו על הקבר וקיבלתי בלאק אאוט... פתאום אני מוצא את עצמי בבית צורח שעות".
גם היום, בגיל 59, כשהוא כבר אבא לשלוש בנות וסב לנכד אחד, לשמעון קשה להגיע לטקסי ההנצחה בבית הספר שבצפת. הוא לא שוכח את שאירע וממשיך ומספר על אחיו הגיבור, "ברגע שהחיילים פרצו הוא נלחם עם המחבלים ובזכותו ניצלו כמה ילדים, שהצליחו לברוח מבלי שהמחבל ירה עליהם, עד שהמחבל השני ירה עליו".
כאח שכול, הגעגוע לאחיו הבכור לא מרפה והוא משתף בכאב: "לפעמים עדיף להיות פחדן וחי מאשר גיבור ומת. לא כל כך פופולרי אבל זה המסר שלי. בן אדם הולך, אבל תמיד יש עוד אנשים שנשארים וזה משפיע על המשך חייהם לעד".