אבק בזיכרון

צילום: טלי נבו

"בשבת האחרונה שאילנה הייתה בחיים היא לא רצתה לקום מהמיטה או לאכול", מספרת שושי יחזקאלי, אחותה הגדולה של אילנה ז"ל. "היא גם לא רצתה לצאת לטיול, כאילו הרגישה שמשהו יקרה לה. אני זוכרת שכל אחד מהבני דודים הלך וניסה להעיר אותה, והיא פשוט הסתובבה לכיוון הקיר ולא רצתה לדבר עם אף אחד". נזכרת שושי בכאב. למחרת, בבוקר הטיול, התעוררה שושי לקול אמה ואחותה רבות. "אמא שלנו שכנעה אותה, 'את תלכי, ככה עושים כל הצעירים בגיל שלך', ולבסוף הלכה תוך שהיא אומרת בכעס: 'אני הולכת ואני לא חוזרת'. את המילים האלה אני לא אשכח בחיים. היא הלכה בעצבים, בלי להגיד שלום", מצטמררת שושי.

אילנה תורג'מן נולדה בשנת 1959 והייתה בת 15 במותה. היא הייתה הרביעית מתוך שבעה ילדים. "עד אז היינו משפחה יפה, שמחה", שושי מספרת ומראה לי תמונה. אילנה הייתה נערה גבוהה ויפה, שהייתה ידועה בצמותיה הארוכות ובמחזריה הרבים. שלושת האחיות היו חברות טובות, ואהבו ללבוש בגדים תואמים שתפרה להן אמן. אילנה הייתה מתבגרת דעתנית, ושבוע לפני הטיול לקחה מספריים, וגזרה את צמותיה הארוכות. "לפני האסון כולם הרגישו שמשהו הולך לקרות, גם אבא שלי חלם שמשהו יקרה, אבל לא ידעו מה," אומרת שושי.

האם שמעה ברדיו אודות אירוע הטרור והבינה שאילנה נמצאת תחת שליטת המחבלים בבית הספר במעלות שם לנו תלמידי בית הספר שיצאו לטיול. בהמשך גילתה המשפחה שמחבל מצא את אילנה וחברותיה שניסו להתחבא והוביל אותם לחדר, שם ריסס אותה ביריות. בעקבות כך במשך יומיים לא הצליחו לזהות אותה ורק מירי, האחות הגדולה, זיהתה אותה לפי הבגדים והתכשיטים שלה. "האסון הרס אותנו. אמי הסתגרה בחדרה. הוריי לא דיברו על אילנה בכלל והסתירו את כל החפצים והתמונות שלה. הייתה בבית שתיקה רועמת. אולי אם היינו מדברים על זה היה קצת פחות קשה," היא תוהה. "אני לא סיימתי בגרויות, לא התגייסתי לצבא. כל פעם שהגעתי לבית הספר התמוטטתי. לא התמודדתי. 4 שנים הייתי בבית, טיפלתי באחי הקטן ולא יצאתי".

שושי גרה כיום בקרית שמונה ולה 3 ילדים להם קראה: אילן, אלה ואורן. "רציתי צמיחה וחוזק", היא מסבירה. מהם זכתה לשני נכדים. חייה רווים חלומות וצירופי מקרים נדירים המנכיחים את אילנה בחייה שוב ושוב. בשנים האחרונות איבדה שושי שני אחים תאומים ואת הוריה. יתר אחיה גרים רחוק ממנה. "הם ברחו רחוק, אבל אי אפשר לברוח מהזיכרון", אומרת שושי בקול רועד. "שכחו אותנו, לא קיבלנו עזרה. אין הכרה באחים שכולים. כל השנים ההורים שלי הרגישו אשמים. אבל זה הגורל, לא אשמתם. זה היה כתוב בתסריט של היקום. הידיעה הזאת נותנת לי את הכוח להמשיך. אני נשארתי עם הזיכרון ועם האבק עליו," מסכמת שושי.