"שרה הייתה משהו מיוחד"

כתיבה וצילום: עפר בלנק

התצלום של שרה סופר ז"ל תלוי בבית של אמא שלה, רינה סופר, לצד תצלומי חתונה של ילדיה ונכדיה. צילום שחור לבן ישן ודהוי של נערה כבת 15 יפת מראה ועיניה טובות, לובשת סוודר גולף, כיאה לשנות ה-70 ותליון מגן דוד משתלשל מצווארה ."אם הייתה בחיים היא הייתה היום בת 61 עם ילדים ונכדים", אומרת מלי, אחותה של שרה. "אני זוכרת רק הבזקים כאלה מהתקופה", ממשיכה מלי, "שרה הייתה בכיתה ט' ואני הייתי בכיתה ה' כשהאסון קרה".
רינה סופר, אימא של שרה, כבר בת 92. חזותה מקרינה חום, נתינה, חכמה וניסיון חיים עשיר ומאתגר. אישה מרשימה, צלולה וחדה, אישה חזקה שגידלה 10 ילדים. שרה הייתה הילדה השישית במשפחה שעלתה לארץ מתוניסיה בשנת 1964 והתיישבה בצפת.
כשהיא אוחזת בתמונתה של שרה בידיה, רינה נזכרת איך בכיתה ט' הגיעה משלחת מאמריקה לבית הספר אגודה בצפת, שם למדה שרה ואיך שימשה כמתורגמנית כי היא ידעה אנגלית. "את כל ילדי דחפתי ללימודים ורכישת השכלה, כי עבורי זה לא התאפשר", מספרת רינה. "שרה הייתה משהו מיוחד. כשהמשלחת חזרה לאמריקה שלחו לשרה גיטרה כהוקרת תודה. עד היום הגיטרה כאן בבית", נאנחת רינה. עיניהן הטובות והחכמות של רינה ושל שרה הניבטות מהתמונה, מראות על הקשר העמוק בין האם לבתה, שנגדע בצורה טראגית.
אנחנו יושבים במרפסת בבית המשפחה הממוקם בחלק הגבוה של צפת. עשרות מדרגות מובילות אל הבית מרחוב כ"ב ילדי מעלות, הנמצא בשכונה הבנויה בצפיפות. לכל בית גינה קטנה. אצל רינה פורחים כבר פרחי האביב. היא יושבת במרפסת ולצידה האחיות מלי ויהודית, מרים הגיסה שגרה ממול. אנחנו נכנסים הביתה, ורינה מחבקת את תמונתה של שרה, כאילו מערסלת אותה. היא יושבת בקצה פינת האוכל, מעליה קיר לבן מעוטר בצילומים משפחתיים. מלי נשענת על המשקוף ומשקיפה מהצד כתומכת בבית ובאימא. "אין כמו אהבה של אימא", עוברת לי המחשבה. גם אחרי 50 שנים מהאסון הטרגי שפקד את רינה ומשפחתה, הכאב עדיין ניכר. הזיכרון עדיין חי וצורב מתוך קבלה והבנה שאלה החיים.