לזכר מלכה אמרוסי ז"ל
"מלכה הייתה הרוח החיה בבית"
כתיבה וצילום: שירן רוקבן
"עם השנים למדתי מתי הטיימינג שלי לבכות", כך מספר לי צביקה אמרוסי, אחיה של מלכה ז"ל. "בטקסים, בין הנאומים...הם מדברים נפלא אבל הם לעולם יבינו".
הם היו שישה אחים. נשארו ארבעה. ב-1974 מלכה נרצחת והיא רק בת 15, ב-1982 נהרג אחיו הקצין באסון צור הראשון. צביקה הוא אחיהם הקטן. ואני רק מנסה להבין מי שולח את מלאך המוות פעמיים לאותו הבית, והאם גם קיים מלאך שמודד כמה פייר או לא, והאם לכל משפחה כזו יצוות גם מלאך שומר?
"מלכה הייתה הרוח החיה בבית. עזרה לאימא לבשל והייתה מנקה תמיד עם מוסיקה ועדנה לב. כמה שאמא אהבה אותה. כשמלכה הייתה נכנסת אלי לכיתה, נהגה לומר 'תראו איזה אח חתיך יש לי' ומוסיפה חיוך וקריצה... ואני הייתי נבוך", הוא מספר. "מלכה בכלל לא רצתה לצאת לטיול. ערב לפני הגיעה אלינו חברתה הטובה, מרגלית, לשכנע אותה, היא אמרה לה שהיא לא רוצה להיות לבד ושהיא חייבת לבוא. מרגלית שרדה, מלכה לא. היא לא יכלה לדעת שדבר כזה עומד לקרות, מאיפה היא יכלה לדעת", הוא מוסיף. מרגיש צורך להגן עליה ועל השפיות....והסיפור הוא רחוק מכל מושג של שפיות.
מאי 1974. חוליית מחבלים חודרת מלבנון, יורה לכיוון עובדות ערביות באישון לילה, המחבלים ממשיכים למתחם מגורים שם הם מתדפקים על דלת אקראית אב המשפחה פותח נרצח במקום. לא עוברות כמה דקות גם אשתו ובנם הקטן מוצאים את מותם. שלושת המחבלים מחפשים מקום להעביר את הלילה, בית הספר – נראה אפשרות טובה. הם רק לא העלו על דעתם שדווקא באותו הלילה יאוכלס בית הספר כולו בילדי צפת שבאו להעביר שם לילה במהלך טיול הגדנ"ע. ומאותו הרגע הכול ידוע וסופר ושום דבר לא ידוע באמת.
ומה קרה בפנים? מה עבר על עשרות רבות של התלמידים, ואיך הרגישה מלכה?
"לא ניסיתי לחפור הרבה, מה זה יעזור. אני רק יודע שמלכה בכתה המון. היא הרגישה שאלו שעותיה האחרונות, כל ניסיונות ההרגעה של חבריה מסביב לא צלחו, היא פשוט ידעה".
"הייתי ילד" הוא מוסיף כמעט בהתנצלות. "קטן מכדי להיות חלק מקינת המבוגרים וגדול מידי כדי להמשיך ולצחוק כמו עוזי אחי הקטן. ביום אחד הפכתי הומלס, את יודעת איך זה בית מזרחי נכון? הבית השמח עם ריחות הבישולים הפך לבית מתים, השכול השתלט. בכל פעם שהייתי אוכל הייתי מרגיש שאני מכניס לגרוני זבחי מתים".
ואני מנסה להבין, ושמחה כל כך שלמרות העברית שלי ודמיוני הפורה, אני לא מצליחה לשלב את שני אלו ברגעים כאלו.
את השיחה סיימנו תחת עץ הצפצפה בחצר ביתו, כשתמונתה של מלכה מרצדת על מסך הנייד שלי. גוגל שומר גם את המתים אך צביקה מתמקד בחיים. "אחת הבנות שלי היא העתק של מלכה, אני רואה אותה כל הזמן. לא מתעסק כבר במה היה. אני אופטימיסט". והבנתי אותו כל כך, יושב מולי תחת עץ בשיא פריחתו על שורשים שם בניל"י מושב שיתופי צמוד שטחי A בחיוך ובתובנות שהם ה- A, B ו- C של כל החיים האלו.
"עם השנים למדתי מתי לבכות"