"יותר מכל היא אהבה לעזור למשפחה"

צילום: ספיר מטלו

יוכבד דיעי הייתה השביעית מבין אחיה, ורק בת 15 במותה הטרגי באסון של שנת 1974. אחיה, שמעון, זוכר היטב את אחותו ובקושי רב מספר עליה בלשון עבר, "היא הייתה ילדה מקסימה, חברותית וסובלנית, היו לה המון חברות. התחביב שלה היה עיצוב אופנה והיא למדה זאת בבית ספר בצד המקצועי ומאוד נהנתה. החלום שלה היה לסיים את התיכון וללמוד להיות גננת".
שמעון מתאר ילדה שיותר מכל, אהבה לעזור למשפחה. כאשר אימם הייתה עובדת עד מאוחר בישיבה בצפת, יוכבד כבר הייתה מתחילה בהכנות לארוחת הערב לעזור לאימם.
בתקופת האירוע, שמעון היה אז חייל צעיר ושמע במפתיע בתדריך של המג"ד על האירוע המתרחש בצפת. "העוצמה של המקרה התפשטה בכל המערכת הצבאית במהירות". הוא זוכר היטב כיצד האירוע הטרגי השפיע על הקהילה והמדינה. "זה היה אסון בקנה מידה ארצי ויש נושאים שטופלו כתוצאה מהמקרה, כמו קצבה מביטוח לאומי על פעולות איבה שקיבלו המשפחות. אלה משפחות עם קשיי פרנסה ויש כאלה שלא עבדו מאז".
באותה תקופה למשפחות היה קשה לקבל את הטרגדיה והתחושה שלא נעשה מספיק כדי למנוע את האירוע הטרגי, יצרה תחושה שהילדים הלכו כצאן לטווח. "את אבא שלי זה ממש שבר, במשך השנים הוא בכה בלילות, עד שראייתו נפגעה וסבל מעיוורון עד יום מותו". אימו, הייתה רגישה מאוד למצב ומקרה המוות הטרגי של יוכבד הציף רגשות ישנים של עצב וכאב, מאובדן ילדיה הראשונים עוד בתוניס. גם עבור האחים הזיכרון השאיר פצע פתוח וגעגוע לאחות שתמיד תהיה חלק מהמשפחה, גם לאחר מותה.
שמעון בחר לקרוא לבת שלו על שם אחותו, וכך להנציח את זכרה וברגישות רבה, וכל ארבעת ילדיו מכירים כל שלב בסיפור שהוביל למותה הטרגי. "היא יכלה לצאת מזה ואם היא רצתה לצאת, היא יכלה לקפוץ מהחלון. אבל היא לא עשתה את זה, היא נשארה עם החברה שלה עד הסוף ורצה הגורל וזה התוצאה. זה החיים". הזמן חלף אולם הפצעים עוד לא הגלידו, ולשמעון יש מסר חשוב להעביר : "כאשר מדובר באובדן של ילדים, משפחות שלמות נפגעות ונהרסות, אחים והורים. לכן, כל פעולה למען הצלת אלו שנותרו בחיים, צריכה להישקל בכובד ראש ומחשבה רבה".