מחייכת אל העולם

נירה מחייכת אל העולם. הגינה שהיא מטפחת במסירות שנים ארוכות עוטפת אותה בפריחה. בידיה למודות העבודה היא מחזיקה את ספר אפיית העוגות הראשון שכתבה, ויצא לאור בשנת 1979 "עוגות לכל עת" שהפך בן לילה לרב מכר ונמצא בכל בית. מאחוריה בתי הקיבוץ שמעולם לא עזבה. היא גבוהה וזקופה ויודעת כי חייה היו מרתקים ולא שגרתיים. אבל בילדותה היא לא האמינה שכך יהיה.
נירה, הבת הבכורה של קיבוץ "אמריקה-כרית" (שמו הראשון של קיבוץ כפר מנחם) שישב במושבה הדר לפני העלייה לקרקע, נולדה בשנת 1934 והייתה הילדה של כולם. לאמא ואבא שלה, ממייסדי הקיבוץ, היא קוראת עד היום, גם שנים לאחר מותם אברהמ'ל ורוחל'ה.
כשאני מבקשת ממנה לספר לי על הזיכרון הראשון מרוחל'ה, אמא שלה, היא משתתקת. אני רואה איך עוברים מול עיניה זיכרונות מהפרידה ממנה בגיל שש, אז נשלחה להתחנך בקיבוץ עין החורש עם בני ובנות גילה וראתה את הוריה פעם בחודש וחצי. רק בגיל עשר, לאחר תקופה קשה של בדידות, חזרה לכפר מנחם. אבל היא בוחרת לספר לי דווקא על הביקור שלה עם ילדי הקיבוץ בבית האריזה לתפוזים, שם ישבה רוחל'ה על האדמה וארזה תפוזים בארגזי עץ, כל תפוז עטוף בנייר שעווה שהיה לו ריח מיוחד ומגע נעים.
ביקור בבית של נירה הוא תמונה של חייה מלאי העשייה. היא מקבלת אותנו בעוגיות מעשה ידיה וכוס של קפה חם. מסביב עבודות יד מסוגים שונים שלמדה לעשות, ועל הקירות צילומי טבע שצילמה במהלך השנים והוצגו בתערוכות. אבל נירה מצביעה על שתי תמונות של סוסה עם הסייח ואומרת לי, ״את רואה את כל הסוסים מסביב? סוס זו החיה שאני הכי אוהבת. יש בה אצילות, רכות, ועוצמה, זו אני״.
״וליד היציאה למרפסת, על קיר צר, שלוש תמונות ממוסגרות – תמונות שעשויות מפרחים מיובשים עדינים ושבריריים. זה קיר העבר שלי, את אוסף הפרחים הזה שלח לי אברהמ'ל אבא שלי במתנה ליום הולדתי העשירי. הוא אסף וייבש אותם בזמן שירותו בבריגדה היהודית באירופה במלחמת העולם השנייה. עד היום אני שומרת אותם ויד הזמן כאילו לא נגעה בם״.
נירה אופטימית, היא יודעת שכל יום בחייה עבר ביצירה ועשייה, בלמידה והוראה. היא מקבלת את ההווה, נהנית מהילדים שנולדו לה ולראובן בן זוגה: טל, שחר וזיו, מהנכדים ומהנינה. הערכים שקיבלה מהוריה, ערכי משפחה שנשמרו גם בתוך הקיבוץ השיתופי, ערכי העבודה והנתינה, עברו גם לדור הבא ובזה די לה.