אראלה למדן, נגבה
התלמידה הנצחית
כתיבה: אלינור בר יהודה
צילום: טלי נחשון
כשאֶראלה למדן הגיעה לגיל פרישה ונאלצה לעזוב את עבודתה כראש המסלול להכשרת מורים וגננות במכללת ״אחווה״, היא הרגישה שהיא עוד מלאה במוטיבציה, ידע ואנרגיה, ולא הבינה למה עליה להפסיק לעבוד. אבל הפרישה פינתה עבורה זמן להתבוננות פנימית, וכך גילתה עולמות חדשים שלא ידעה שמחכים לה – של ריקוד ותנועה, בודהיזם ומיינדפולנס, ציור וכתיבה. הציור פתח לה דלת מעניינת במיוחד: ״אני רואה את העולם אחרת,״ היא אומרת, ״אני רואה דקויות שלא ראיתי בעבר, הציור פתח לי תדרים חדשים במחשבה״.
אראלה נולדה ב־1940 בקיבוץ נגבה. הוריה, גוטה ודויד זלישינסקי, הגיעו מפולין ארצה עם תנועת השומר הצעיר, והיו ממייסדי הקיבוץ. אמהּ טיפלה בילדים וניהלה חנות בגדים גדולה של נגבה, ואביה עבד כמכונאי והיה מזכיר ארגון עובדי הפלחה. בעשר השנים האחרונות לחייו של אביה הוא התמסר לעיסוק בפיסול. ״הם היו עסוקים בלבנות את הקיבוץ והמדינה, אז רק מאוחר יותר התפנה לו זמן״, היא אומרת. גם עבור אביה היציאה לפנסיה לא הייתה ממש פרישה, כי אם זמן טוב להתחיל להתבונן וליצור.
מסלול חייה של אראלה מגוון ורחב. היא כתבה את הדוקטורט הראשון בתנועה הקיבוצית שחקר אימהוּת בתנועה הקיבוצית, הייתה בין המייסדות של היחידה למעמד האישה בתנועה הקיבוצית, הייתה מזכירת קיבוץ וניהלה את בית הספר היסודי בנגבה. בין לבין הספיקה גם לחיות שנתיים באוזבקיסטן, בתור שליחת חינוך של הסוכנות היהודית במרכז אסיה והקווקז. במקביל היא הקימה משפחה חמה ואוהבת עם דרורי, גם הוא בן וחבר נגבה, ויחד יש להם 5 ילדים ו־13 נכדים.
בשנים האחרונות החלה לעסוק בטיפול NLP, ובמסגרת זו מעבירה גם סדנאות, הרצאות ופעילויות בין דוריות שונות. ״לפני הקורונה עבדתי עם כיתות א/ב וגנים, והיינו מדברים על חיזוק הקשר עם הסבים והסבתות. הילדים היו מספרים על הקשר שלהם עם הסבים והסבתות, ולומדים זה מזה על רעיונות חדשים, דברים מאוד מעניינים״. פרי יצירתה העדכני משלב בין התשוקה שלה לציור ולכתיבה, לבין העיסוק שלה בשנים האחרונות כמטפלת NLP: ״אני מכינה ספרונים לאנשים, בתאריכים החשובים להם, בהזמנה אישית. המשפחה שולחת לי חוזקות של האדם, ואני כותבת ומציירת בעלי חיים שבאים לבקש מבעל השמחה את החוזקות שלו״.
אראלה מקריאה לי את אחד הסיפורים, שיצרה לבחור בן 75 שחוגג יום הולדת, והחיות מבקשות ממנו: ״תן לי מעט מחוכמת החיים אשר לך״, ״אולי תלמד אותי לנגן באקורדיון?״. כשאני שואלת אותה מה החוזקות שלה, היא עונה: ״אני אוהבת אדם, ויש לי מכל מאוד גדול להכיל אנשים. אני נפתחת לתחומים חדשים, אני כל החיים אני לומדת ומשכללת את ארגז הכלים שלי, כי אני מאוד מאמינה ב־Long life learning״.
"מאז שהתחלתי לצייר אני רואה את העולם אחרת"