הקיבוץ הוא הבית

אלינוער ברקת נולדה בתל אביב בשנת 1939. יחד עם גרעין השומר הצעיר בו הייתה חברה, ייסדה את קיבוץ בית ניר בשנת 1957. היא מספרת כי חברי הגרעין עבדו קשה וחלקו חיים משותפים בכל תחום: "החיים בקיבוץ באותה תקופה היו פשוטים, שובבים ולא מאורגנים, והשרו תחושת אופוריה על החברים. כולם היו צעירים שחיו זה לצד זה, ונהנו מכל רגע", היא משחזרת. עם השנים, אוכלוסיית הקיבוץ גדלה ובתים חדשים נבנו לצד חדר אוכל ומבנים נוספים ששימשו את בני הקיבוץ.
"כל כלי שהגיע לקיבוץ או עגלה שנולדה, התקבלו באופן חגיגי", היא משחזרת את ימי ראשית הקיבוץ. אלינוער עבדה שנים רבות בלול בקיבוץ ובמתפרה, ואף יצאה לקורס מקצועי לעבודה בלול. היא שאפה להמשיך ללימודים גבוהים והשלימה תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל, תנ"ך ומקרא, באוניברסיטת תל אביב. דבר זה היה חריג בזמנו, מאחר שרוב תחומי הלימודים של בני הקיבוץ היו קשורים לחקלאות או להוראה, אשר מטרתם לשרת את הכלל. אלינוער זכתה בהזדמנות להגשים את חלומה, והמשיכה לפתח קריירה אקדמית מרשימה. לאחר סיום הלימודים לימדה בבית הספר התיכון האזורי בכפר מנחם, ובמקביל השלימה תואר שני ודוקטורט. כיום היא פרופסור, ומוכרת בעולם בזכות עבודתה בחקר הגניזה – תחום בחקר תולדות עם ישראל בימי הביניים והיהודים בארצות האסלאם. היא פרסמה מאמרים וספרים רבים, זכתה להוקרה וקיבלה עליהם פרסים, וספרה החדש הושק בטקס מרשים באוניברסיטת תל אביב לפני שבועיים.
עבור אלינוער, הקיבוץ מייצג בית. היא אוהבת את המקום מעומק ליבה, אוהבת את הנופים, את החברים, ונהנית לצפות בזריחות ובשקיעות. אלינוער בנתה את הקיבוץ במו ידיה, טיפחה אותו, וצמחה יחד עם החברים שהקיפו אותה מאז ועד היום. "אני גאה שהייתי ממקימי המקום ושאני זוכה לחיות במקום עם אנשים טובים, תרבות פורחת ואווירה נעימה וטובה," היא משתפת, "כיום הקיבוץ פורח ומשגשג, מלא בצמחייה ובפריחה, לעומת ימיו הראשונים של המקום, אשר לא היה בו אפילו עץ אחד, לא היו כבישים, והיו בתים בודדים בלבד". בתמונתה ביקשה להצטלם על רקע עצי הברוש הראשונים שניטעו במקום בעודה אוחזת ספר תנ"ך, איתו היא מזוהה בקרב דורות רבים שלמדו אצלה.
לאלינוער שלושה ילדים ושבעה נכדים. ילדיה גדלו בקיבוץ, וחוו את ההנאה שבחיים המשותפים והחופשיים, ואחד מהם אף נטע את שורשיו במקום וממשיך את דרכה.