שרה אפשטיין, נגבה
המסע של שרה
כתיבה: שחר דביר
צילום: שחר דביר
אני מתיישב מול שרה אפשטיין, אישה המתקרבת לשנת המאה, וכשהיא מספרת לי את סיפורה עוטף את עיניה מבט אצילי ורך: שרה נולדה בסלובקיה למשפחה דתית מאוד, אך לימים עזבו מרבית ילדי הבית את הדת. היא הילדה השישית מתוך שמונה, ילידת דצמבר 1925. בגיל 15 הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. התנועה הייתה עבורה קרן אור, אך חברי התנועה היו בוגרים, ושרה החליטה לנסוע לבודפשט לחבור לאחיה הבוגרים ולנערים בני גילה. בתנועה היא מצאה לראשונה חיבור עם הרעיון הציוני, שמעולם לא עסקו בו בבית הוריה.
בשנת 1944 בחרה להיות אחת מתוך 1684 יהודים וביניהם חלוצים, נערים ונערות, שהצטרפו ל"רכבת קסטנר" – מודל להצלת יהודים והעלאתם לארץ ישראל בהובלת ישראל קסטנר. הרכבת יוצאת לדרך ביוני 1944, מבודפשט לספרד. בעיר לינץ באוסטריה, כל נוסעי הרכבת נדרשים להתפצל לנשים וגברים, לפשוט את בגדיהם וללכת למקלחת. ההליכה בעירום אורכת שעות, ושרה וחבריה בטוחים שסופם הגיע. להפתעתם הגמורה, לאחר מקלחת וחיטוי הם חוזרים לרכבת. לאחר כיומיים הם מגיעים למחנה ברגן בלזן, המחנה מוקף בגדר תיל חשמלית ועמודי שמירה, ושרה רואה בעיניה את כל מה ששמעה על מחנות הריכוז.
בהגעה למחנה, קצין אס אס שעובר על חפציה מביט בתמונה אחת, זורק אותה לעברה ואומר, זו בטח אימך, תשמרי אותה. את התמונה הזו שמרה עד היום ואיתה בחרה להצטלם, כשהיא אוחזת בה בידה. במחנה, שרה בחודש השני להריונה עם בכורתה, לימים שושה, וחיה בשגרת המחנה הכוללת שתי ספירות ביום בעמידת דום מתוחה, במשך שעה ממושכת. באחד המסדרים שרה מתמוטטת ונתמכת בחברה ולפני שהיא נופלת ארצה, חייל גרמני מגיש לה כסא שתשב.
לאחר כשישה שבועות שרה נשלחת עם עוד כ־300 יהודים לשווייץ. כשהיא מספרת לי על הפרידה ממשפחתה מבטה הופך קודר, ״נאלצתי להשאיר מאחור אח, שתי אחיות ואת אישי", היא אומרת. שתיקה. אני מעכל ומבין שכן, ככה היא מכנה אותו, אישי, האיש שלי, ואני יושב מולה ונמס. ומה עם ההיריון אני שואל אותה, והיא עונה שעמדה לצאת לבדה אל עתיד לא נודע, וההחלטה מה לעשות עם ההיריון נותרה בידיה מבלי שתוכל להתייעץ עם איש. היא חשבה שייתכן שההיריון יהיה הזכר היחידי שיישאר מהאיש היקר לה, ועל כן כשבשוויץ הציעו שתפסיק את הריונה, היא סרבה נחרצות.
לאחר שלושה חודשים נודע שהנותרים מ״רכבת קסטנר״ חצו את הגבול. במשך שישה ימים שרה הלכה לתחנת הרכבת לחכות לאיש שלה. לבסוף יאשה הגיע, כולו עור, עצמות וזוג עיניים אוהבות, רק כשראה אותה ידע, היא בחיים ושמרה את ההיריון.
את המשך המסע לארץ עשו בהפלגה מאיטליה באונייה. אורות העיר חיפה מנצנצים בעיניה, שרה מוצפת בתחושת הצלה, ביטחון ועתיד, אך אלו משתנים כשהיא רואה את גדרות התיל של מחנה המעצר עתלית. לאחר מספר ימים במחנה המעצר הם מגיעים היישר אל הצריפים הלוהטים של קיבוץ נגבה. יחד כמשפחה בת שלוש נפשות, עם שאר חברי הקיבוץ הצעיר, יאשה ושרה היו שותפים לבניין הקיבוץ.
ד״ר קסטנר נרצח בישראל בשנת 1957, ועד לפני שנתיים הקפידה שרה לנסוע בכל שנה לאזכרה לזכר קסטנר, לו היא חבה את חייה כמו רבים אחרים. שרה עבורי היא סמל, סמל לערכים, תקומה, בניין העם והארץ, ואת כל זה היא מביעה באופייה השקט והאצילי. קשה למצוא נשים כאלו בדורנו.
מאחלת לצעירים שיהיו אנשים" אוהבים, טובים וסקרנים"