סיפור על חברות

אם הייתם חולפים ברחוב גריביצה בעיר טימישוארה שברומניה, שנים מספר לפני שמלחמת העולם השנייה השחירה את העיר, יכולתם לראות באחת החצרות שתי ילדות עם פטיפון, רוקדות טנגו וולס לצלילי המוזיקה.
שושנה זמורסקי הייתה אחת משתי הילדות האלו, והיא מתרפקת עדיין על הזיכרון הבהיר הזה, זה שלא ניתן לראות בתמונות. "נולדתי בעיר טימישוארה. זו עיר שהייתה בעבר חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית, אבל כשאני נולדתי השטח היה שייך לרומניה כך שהייתי אזרחית רומנית", היא מספרת. "אמי הייתה ילידת הונגריה, ולכן דיברנו הונגרית בבית. בגיל ארבע-עשרה הצטרפתי לתנועה ציונית, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ורק רצינו לעלות ארצה..."
לפני מלחמת-העולם השנייה הייתה העיר שלווה. "אף פעם לא שמעתי שיגידו 'יהודי מלוכלך' או 'דו-טה לפלשתינה' (לך לפלשתינה), אף פעם", מתארת שושנה. ליהודים היו יחסים קרובים עם השכנים הגויים והיא לא חוותה אנטישמיות או עוינות. חברתה הטובה של שושנה, אותה ילדה שלימדה אותה לרקוד, הייתה אנה קנייפ, ילדה ממוצא גרמני ויוגוסלבי, שהילדים קראו לה נושיקה. "היא גרה בבניין מספר 6 ואנחנו במספר 8, זה באותו רחוב", נזכרת שושנה. "היא הייתה ילדה יפהפייה, האחים שלי היו מאוהבים בה", היא צוחקת. "בשבתות היא הייתה מדליקה במקומנו את האש".
ואז פרצה המלחמה. בטימישוארה נלקחו הגברים למחנות כפייה. "אבא שלי היה בעל מקצוע טוב, מסור לעבודה. תמיד, תודה לא-ל, הוא חזר הביתה בריא." היא מספרת. "ברומניה לא הרגו. אבל במחנות הכפייה העבודה הייתה כה קשה שאנשים מתו מעבודה".
מאחר והרומנים העבירו נשק לגרמנים, הפציצו בעלות הברית את העיר. הילדים, שהיו חברים בתנועות הנוער הציוניות, חלמו יותר מתמיד על העלייה לארץ, ואחיה של שושנה, משה, היה בדרכו למועדון כשהחלה הפצצה על העיר. שושנה פגשה את המוות קרוב מתמיד: אחיה נהרג.
אחרי שנגמרה המלחמה, התגשם חלומה של שושנה והיא עלתה לארץ. "עליתי בשנת 1948", היא נזכרת בהתרגשות. "נסעתי באונייה שנשאה את השם 'פאן יורק'. גם האחים שלי עלו באונייה אחרת. כולנו היינו בתנועות נוער – אני ב'שומר הצעיר' והם ב'דרור הבונים'. על הארץ הזו חלמנו כל החיים". על האוניות הצטופפו כ-7000 איש נוספים. כולם חלמו על הארץ המובטחת אחרי הסבל שהעבירה אותם אירופה.
כיום מתגוררת שושנה בנס ציונה. מארץ ילדותה נותרו לה הזיכרונות, יפים ועצובים כאחד. "ונושיקה," היא אומרת בחיוך. "נשארנו בקשר כל הזמן, דיברנו בטלפון והתכתבנו. היא הייתה החברה הכי טובה שלי".