סיפורה של מזוודה

מלחמת העולם השנייה הובילה מיליונים לעזוב את ביתם מאחור, ולעיתים לבנות מחדש את זהותם. עבור רפאל שלו, יליד שנת 1930, המלחמה גבתה מחיר כבד, אולם לא השכיחה ממנו את שורשיו.
סיפורו מתחיל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעיר ברודי, פולין, שם גר עם משפחתו. הוא היה הבן הבכור בפרק ב' של אביו, יעקב, שנישא בשנית לסימה (אימו של רפאל) והיו לו 2 ילדים מנישואים קודמים. רפאל היה הילד הבכור לאימו, ולו אח ואחות קטנים, מאיר ואריה. כשפרצה המלחמה, רפאל היה רק בכיתה ב'. באחת האקציות, שני אחיו החורגים ואביו נלקחו למחנה בלז׳ץ ומשם לא חזרו. "זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם", הוא משחזר. בעקבות זאת, אימו ברחה איתו ועם אחיו כדי להתחבא בבית דודיו שבעיירה.
זמן קצר לאחר מכן, הוחלט להקים גטו בעיירה, שם רפאל ומשפחתו גרו בדירה צפופה ובה שתי משפחות נוספות. בגטו, רפאל זוכר כי הוא וחבריו נעזרו בשוטר יהודי בהברחת מצרכים חיוניים, והיו בורחים מהגטו דרך הסמטאות.
באותה התקופה, רפאל חלה במחלת הטיפוס, והתאשפז בבית החולים המקומי. "לא היו שם רופאים מיומנים, היה מחסור כבד בתרופות, וחולים רבים גססו וסבלו מחום גבוה", רפאל נזכר. הוא זוכר במיוחד כיצד חווה את תהליך ההתבגרות במלחמה, ואיך למד לחיות עם המלחמה לצד הקשיים והאתגרים. לאחר שהגטו בו חי נשרף, רפאל נאלץ להתחבא במלונת הכלב ובעליות הגג. בהמשך, פגש את אחד החברים שלו מתקופת טרום המלחמה ויחד ברחו ליער, שם נתקלו בצבא הרוסי אשר השתלט על אזור זה לקראת סוף המלחמה.
לאחר שחרור הגטאות, רפאל פגש יהודים רבים בעיר, אך לא מצא אף אחד מבני משפחתו. הוא שמע מחבריו שקרובת משפחה שלו שלחה לו גלויה, ובעקבותיה החליט לעלות לארץ. עבור כך הוא הצטרף ל"קיבוץ הילדים", ולמד בכפר נוער באזור וורשה. לאחר מכן, עבר יחד עם הקבוצה לכפר עבודה בגרמניה (לייפהיים), שם למדו עבודות כפיים. משם, עברו דרך שווייץ אל איטליה, ומשם עלו בארץ. באיטליה, רפאל רכש מזוודה שמלווה אותו עד היום. במזוודה זו הוא שם את כל הבגדים והחפצים שהיו לו. איתה הוא עלה לארץ, ועד היום הוא שומר אותה. "המזוודה הזו מזכירה לי מאין באתי, ומה השגתי, למרות הקשיים הרבים שהיו בדרך".
עם הגעתו לארץ בגיל 17, רפאל התגייס לצבא, ושירת במערך הטכני של חיל האוויר. רפאל עבד בעבר בבית מלאכה, צבר ידע במכניקה ובמטוסים, ובעקבות זאת שובץ בתור מכונאי מטוסים. הוא המשיך לשירות קבע במשך כ-40 שנה, ולחם גם במלחמת לבנון הראשונה. לאחרונה אף קיבל את אות המערכה, כהוקרה על הלחימה בלבנון. "אני מאמין שחשוב תמיד לתרום כמה שאפשר מעצמך, ולא לוותר אף פעם", הוא מסכם בחיוך.