איטה וישנר
ילדות בצל מלחמה
כתיבה: אסתר בן זימרא
צילום: ניסים סלם
יש דברים שילדות אינן אמורות להתמודד איתם. אבל מלחמות גדולות ואיומות אינן לוקחות בחשבון דבר. הן באות וטורפות את כל מה שברור ואהוב. איטה וישנר הייתה ילדה בפולין והיא ראתה הכל בעיניה. היא נולדה בשנת 1931, בפולין, אשר נכבשה מיד כאשר פרצה המלחמה. צל סכנה יומיומי דבק בחייה של איטה ובחיי משפחתה. "הפולנים לא רצו להחזיר לנו את האזרחות, במשך חודש נסענו בלי שירותים, מקלחת, בלי כלום, עד שהגענו לסיביר עם כל יהודי פולין", היא מספרת. בסיביר שהו במשך שנה וחצי קרות עד שנלקחו לאוזבקיסטן. "היו צרות גדולותש", היא אומרת ממרחק השנים. "היה רעב גדול, צפיפות... אני לא מבינה איך נשארתי בחיים בכלל".
באוזבקיסטן הם הגיעו אל קולחוז – משק שיתופי המתקיים מתוצרתו העצמית. "היינו אצל איש רע", אומרת איטה. "היינו ילדום רבים בחדר אחד והוא לא נתן לנו פירור של אוכל. הוא היה מכה אותי ואת אחיי, סוגר אותנו בחדר. "הכינים והלכלוך הין בכל מקום וחליתי בטיפוס ודלקת ריאות. הייתי בבית חולים זמן מה, אבל ממנו חזרתי שוב לקולחוז". החוויה העמוקה ביותר שנשארה לה משם היא הרעב. "להיות רעבים זה דבר קשה מאוד", היא אומרת. זאת הוויה יומיומית שאינה מניחה לרגע, ומאיימת על הקיום כולו. אולי אי אפשר להבין באמת את מלוא המשמעות של החוויה הזאת מתוך השובע.
אחרי תקופה, חזרה איטה עם אמה לבית ריק בגטו לודז' בפולין. אחיה נשארו מאחור לעבוד. גם שם רדף אותן הרעב והמחסור. באחד הימים הלכה איטה ברחוב, ופתאום הבחינה בגבר העוקב אחריה. כל הפחדים שהיו לה לגבי פולנים גונבי ילדות התעוררו באחת. תמיד היא הייתה ברת מזל בגלל שערה הבהיר שלא הסגיר את יהדותה, אבל הפעם נראה היה שהאלמוני ממוקד בה. היא הגיעה לביתה – והגבר אחריה. "פתאום ראיתי את אמא מחבקת אותו", היא משחזרת בחיוך. "הוא היה חבר של אחי, מסיביר". האיש הבטיח שייקח אותם לאחותה של אמה. בפועל מי שמילא את ההבטחה הייתה איטה עצמה, שהשיגה בקושי רב כרטיסים לנסיעה. "שם כבר היה יותר טוב. היינו שם חודש", מספרת.
אחרי נדודים רבים הגיעו איטה ומשפחתה לארגון הג'וינט שסייע לפליטים. מבין שלושה יעדים אפשריים, שלח אותם הארגון לגרמניה. אחרי תקופה בגרמניה, במהלכה אמה נפטרה, איטה זכתה לעלות סופסוף לארץ. "היינו בבית עולים בבאר יעקב, ומשם הגענו ללוד", נזכרת איטה. הרעב, מוכר ומציק, ליווה אותם גם בארץ. איטה גדלה, היא כבר לא הייתה הילדה מפולין. הנדודים והסבל ביגרו אותה. כשביקרה את אחיה הגדול שהתגורר בנס ציונה, הכירה את מי שהיה לימים בעלה. מהצבא הם קיבלו מגרש עליו בנו דירה בת חדר וחצי. היא עבדה בפרדס תפוזים וילדה את בתה, שעד היום גרה לצידם. "היינו בלי עזרה מההורים, עבדנו כל החיים", היא מצהירה. מבתה הם זכו לשלושה נכדים. "אבא שלהם, שהיה חתן נפלא, נהרג במלחמת לבנון הראשונה והוא בן 26", מספרת איטה. "הנכדים קראו לבעלי אבא – הם לא הכירו מישהו אחר".
איטה ידעה כל כך הרבה מכאוב וקרבות בחייה. כל פרק זימן לה התמודדויות משלו. אבל החיים תמיד היו חזקים יותר מכל מה שאיים עליהם. "אני לא יודעת איך נשארנו בחיים", היא שבה ואומרת. איך באמת? סיפורה של איטה הוא סיפור על רעב, מלחמה, כאב ומוות, אבל בסופו של דבר זה סיפור על ניצחון, סיפור על חיים.
אני לא יודעת איך נשארנו בחיים