הנס של ציפורה

במלחמה אין זמן להתבגרות ארוכה. כך עולה מסיפורה של ציפורה וידר, ילידת 1933, אשר בחייה פסעה בין היותה ילדה להיותה אמא. גם כאשר התפקידים התבלבלו ועל הילדה הוטל להיות אמא ועל האמא - להניח לעצמה להיות גם קצת ילדה. לאורך כל המפגש הרגשתי כי האור ששטף את החדר דרך תריסי החלון, התערבב עם האור שנבע מציפורה עצמה.
כשציפורה הייתה כמעט בת שש, פלשו הנאצים לפולין. היא ומשפחתה: אביה, אמה, אחותה הגדולה ואחותה התינוקת, החלו במנוסה שתימשך שבע שנים עד לתום המלחמה. עם תחילת ההפצצות חמקו לבית הקברות היהודי בעיר סטוצ'ק וחיפשו מסתור בחפירים בשולי הכביש. "הגרמנים צעקו לנו לעצור ולרוץ. אמא נשכבה על הקבר של סבא בזמן שאבא ברח עם אחותי הקטנה על הידיים שלו". העיר החלה לבעור יחד עם פולין כולה. הגברים נשלחו לעבודות כפייה, ביניהם גם אביה של ציפורה, וכל מי שלא עבד באופן המצופה ממנו, מצא את מותו. בכיכר המרכזית הזקן של רב הקהילה קוצץ לעיני כל ובין האנשים בקהל הייתה גם ציפורה הילדה: "לא ידעתי אם זה טוב או רע, לא הבנתי מה אני אמורה להרגיש. אני זוכרת רק את אמא מנסה להרגיע ולומר שזה יעבור והכל יהיה בסדר". לאחר מספר חודשים, אביה של ציפורה החליט לברוח לערים שהיו תחת השליטה הרוסית ולמצוא מקום גם עבור יתר המשפחה. בנות המשפחה חיכו לו במשך שלושה חודשים. "לא היה מה לאכול. כל ערב הגיעו לחפש את האבא. היו פעמים שחשבתי שהשיניים שלנו נשברו מרוב רעד ופחד". ציפורה הקטנה ידעה שאחותה הגדולה סובלת ממחלת ריאות שיש עוד תינוקת קטנה שצריכה לשרוד ולצידן אמא שצריך לשמור עליה שלא תישבר, ועל כן גילתה אורח רוח ותושייה לסייע להן כאם.
כשהגיעה העת, ברחו ברכבת בדרך אל הגבול. "לפתע נשמעה אזעקה וכל הנוסעים התבקשו לרדת. הרכבת הייתה גבוהה ולא יכלנו לרדת ממנה אלא רק בישיבה. אני זוכרת את עיני אמי המפוחדות והרגע בו נפלתי על עץ ממול ושברתי את רגלי", נזכרת. ציפורה הסתירה את כאבה וכשנתבקשו לעלות חזרה אל הרכבת והבינו שאין סיכוי שיצליחו לבדן, ניגשו אליהם שני בחורים והרימו אותן לתוך הקרון. "צריך לספר את הטוב גם כן", אמרה כשתיארה את המלאכים שהרימו אותה חזרה אל הרכבת, או את הבייגלה החם שהביא אדם דתי שהפציע פתאום לאחר שמונה ימי רעב בין הגבולות ולקח אותן על סוסתו, את מרק הבורשט החם והאדום שלא תשכח את טעמו שהכינה עבורה אשת הדוד לה הייתה ציפורה כבת, או את האישה הגויה שרצה עם קפה ולחם בזמן שברחו עם אבא לביאליסטוק תוך שהיא אומרת "היום זה אתם, מי יודע אם מחר זו תהיה אני".
הרבה ניסים שזורים בסיפורה של ציפורה. גם בעלה חיים ז"ל, ששרד את מחנה דכאו עם צלעות חסרות בגופו והופרד מאחיו בטרנספורט האחרון, שרד בנס. יחד יצרו נס משותף: שלושה ילדים, שמונה נכדים ואחד עשר נינים. הם יצרו מנגינה חדשה בישראל, בנס ציונה ומילאו את ביתם בשובע ואור. "בנס ציונה הגשימו לי חלום וערכו לי בת מצווה בכותל, טקס שהיה חלק חסר בפאזל החיים שלי. נס ציונה בשבילי זה בית מלא בצחוק ילדים, נכדים שרצים אליי והמשפחה שלי שהתאספה סביבי".