שבתאי ברני
הילד ששרד במשך שנתיים במנזרים
כתיבה: אילן ליזרוביץ
צילום: ניסים סלם
שבתאי ברני זוכר את ילדותו ברומא כתקופה קשה בה יהודי העיר נאלצו להתמודד עם החוקים האנטי-יהודיים של משטרו הפשיסטי של מוסוליני. בקור רוח, הוא ומשפחתו נאלצו להתחבא במשך שנתיים במנזרים ולגור באורוות עד עלייתם המיוחלת לארץ ישראל.
הוא נולד בשנת 1938 להוריו גאטנו ואלגרה, שלדבריו חינכו אותו חינוך נוקשה. כשהיה בן חמש פרצה מלחמת העולם השנייה, וב-1943 הגרמנים הגיעו לעירו, רומא. באיטליה באותו זמן הגרמנים ערכו מצוד שיטתי בבתים ובמוסדות נוצריים שהיו חשודים בהסתרת יהודים, ואף כי האפיפיור סירב להוקיע בפומבי את רדיפות היהודים, הוא הסכים לתת להם מקלט במוסדות קתוליים, לרבות בוותיקן. ״ברחנו ממקום למקום. התחבאנו בעיקר במנזרים כי האמנו ששם הם לא יחפשו יהודים", משחזר שבתאי. במנזרים הוא התחבא עם בני משפחתו, והוא מספר על הדודים שלו, שהיו אלופי איגרוף. כשיצאו לחפש אחר מזון ביער עם שבתאי, הותקפו לפתע על ידי פשיסטים. הם קשרו את אחד מהדודים עם שבתאי, אך שבתאי הצליח לברוח בזכות סיועו של דודו תוך שהתגלגל ונחבט בגופו במהלך המנוסה. דוד אחד נהרג בידי אותם תוקפים, והשני נהרג בהמשך באושוויץ.
"חיינו כך במשך כשנתיים עד שהאמריקאים הגיעו לעיר ושחררו אותנו. הייתה שמחה גדולה. הם זרקו עלינו סוכריות ושוקולדים, והתרגשנו מאד כילדים שחיו ברעב, מה גם שהדברים האלה בכלל לא היו בשפע באותה התקופה״, הוא מספר. עד מהרה ההתרגשות הפכה למציאות לא פשוטה כאשר היהודים, שרובם נותרו חסרי כל, נאלצו לגור באורוות עם סוסים וחמורים: ״גרנו באורוות חמורים, בחדר ענק של סוסים בלי חשמל ובלי תנאי מחייה. היינו שלוש משפחות, עם סבא, סבתא, דוד, דודה וההורים שלי, וכך חיינו ביחד עד שעלינו לארץ״, שבתאי מספר.
בשנת 1949 שבתאי עלה לארץ עם אביו, אמו, ואחיו. הם התיישבו באוהלים של באר יעקב, שם נולד לשבתאי אח נוסף. בתחילת שנות החמישים המשפחה עברה למעברת נס ציונה, בה שבתאי גר עד היום. ״גרנו בצריפים ופחונים, חיינו שם כעשר שנים ללא חשמל בכלל. השירותים היו בפרדס והיו משותפים לכמה משפחות, אבל הסתדרנו. לא היינו מפונקים״, הוא מחייך.
בנס ציונה שבתאי הכיר את אשתו שרה ז״ל. הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים, שישה נכדים ונינה. זמן קצר לאחר נישואיו שבתאי התגייס לשריון, שם גם שירת במילואים במשך 45 שנה והשתתף במלחמות רבות: ״שירתי במלחמת סיני בשנת 1956 כחייל סדיר בשריון, ובהמשך במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים כאיש מילואים. בשירות הסדיר, במהלך מלחמת סיני, היינו בקרבות מאוד קשים״,שבתאי מספר. ״עשרה מחבריי לגדוד נהרגו ואני נפצעתי ברגל מרסיסים, אבל המשכתי להילחם״, הוא משחזר.
שבתאי עדיין גר בשיכון שאליו עבר לאחר שעזב את מעברת נס ציונה, שאותה הוא אוהב כל כך. הוא מבקש למסור לדור הצעיר, ״תדאגו ותשמרו על המשפחה שלכם, כי זה הדבר הכי חשוב בחיים. אני מבקש שתדאגו ותשמרו גם על ניצולי השואה שחיים כעת בארץ. הם עברו מספיק בחייהם, ומספרם הולך ומתמעט״, שבתאי מסכם.
כשהאמריקאים שיחררו אותנו הם זרקו עלינו שוקולדים והתרגשנו כי אלו לא היו בשפע