"אמא סיפרה שהם רק ישנים", גלגל אל אוזניי פאול, את מה שאמרה לו אמו, כשצעד לצדה בגטו בהונגריה, בעודם חולפים על פני ערימת גופות שרועות זו על זו בקצה השני של המדרכה.
את צעדיו שם, כמו את צעדיו הראשונים בעולם, התחיל פאול בגטו, בשנת 1943.
הוא נולד לתוך מלחמת העולם השנייה, על ברכי השואה, האח הקטן במשפחה חרדית, אחרי אחות בכורה ועוד שני אחים, שיחד עם הוריהם הצליחו להחזיק בחיים ולשרוד. אביו ואחיו נשלחו למחנה העבודה ואמו ההרה הסתתרה יחד עם אחותו ואיתו בעליית גג בבית משפחה שחסה עליהם.
את סיפור האנשים הדוממים על מדרכות הגטו מתאר פאול כזיכרון היחיד שנותר עמו מתקופת השואה, אך נדמה שהיא מצויה בכל אחד מחלקי חייו. "אני ציירתי איך בעיני נראית השואה של יהודי אירופה. בצורה שתראה את כל הזוויות וכל ההתרחשויות, חמש שנות כיבוש גרמני ושואת היהודים באירופה. איך שאני ראיתי בעיני, רציתי להביע את זה בציור. היה לי חשוב שיראו, אבל הכי חשוב היה בשבילי להוציא את הרגשות שלי, איך הרגשתי את האסון הזה שקרה לעם היהודי. הציור היה לי כמו פסיכולוג. ציור אחד, שלדעתי הוא מביע את הכל."
האמנות תמיד הייתה חלק ממה שהוא, "כל חיי ציירתי, גם אחותי ציירה. יש לי דוד בפריז שהיה צייר, ילדי מציירים. זה עובר מאחד לשני הנושא הזה של הציור. ילדי בוגר בצלאל, הבת שלי בוגרת בית ספר לאומנויות בתל אביב, כולם גרפיקאים. אומנות בשבילי זה להראות בתמונה איך אני רואה את העולם. פרחים, הרים, שדות, בני אדם."
את הציור זנח מעט לאחר מות אשתו. "התחתנתי עם אישה מרוקאית ב1964 וזה היה זכייה בפרס הראשון במפעל הפיס. היינו ביחד 50 שנה עד שהיא נפטרה. כשזוג מתחתנים הזוג מתאחד מחדש, הצלע חוזרת לגוף. כשאחד מהם מת, או האישה או הבעל, מפסידים חלק מהגוף. חלק ממך הלך."
בתוך כל הכאב, אור ענק וג'ינג'י שזורח מפאול, מוקף תמיד באנשים שרוצים בקרבתו, לשמוע את דבריו החכמים שמתערבבים בעשן סיגריה ובהומור ששייך רק לו.