"כל אחד היה עסוק בלהציל את עצמו ולי פשוט היה מזל"

השנה היא 1940. פולינה (פסיה) קוגן, אז רק בת 10, גרה עם משפחתה בעיר סילוסנוידוף באוקראינה, שהייתה קודם שייכת לפולין, כשחייה משתנים ללא היכר. "הבנצרים , שהיו העוזרים של הנאצים, היו אוספים את כל היהודים ברחוב מסוים ויורים בהם. קיבצו אותנו יחד ושלחו את כל המשפחה שלי להורג. פתאום השכנה שלנו, משכה אותי מתוך הקבוצה והסתירה אותי. שמעתי איך יורים במשפחה שלי ובשכנים". כך ניצלה ממוות בפעם הראשונה אך לא האחרונה.

אותה שכנה שהצילה את חייה, הובילה את פולינה להצטרף לפרטיזנים. "היא אמרה לי 'לכי ישר ליער ושם יפגשו אותך'. גילינו שם 15 איש, כולם פרטיזנים. במשך שנתיים, חורף וקיץ, גרנו מתחת לאדמה, והיינו עם אותם הבגדים. הייתי הכי קטנה ושלחו אותי כל פעם לראות אם הגרמנים הגיעו ליער. הייתי גם צריכה להביא את האוכל והמידע שהחביאו בעץ ביער עבורנו. היו קושרים לי סמרטוטים לרגליים, כדי שלא אשאיר עקבות בשלג. אפילו עשו עלי כתבה בעיתון המקומי: על הילדה היהודייה מהפרטיזנים", היא משחזרת.

"הקבוצה שלי הייתה הורסת גשרים ואת הנשק של הגרמנים, אבל מכיוון שהייתי קטנה, לא הייתי משתתפת בזה. הגרמנים היו יורים עלינו וכמה מאיתנו נהרגו. כל אחד היה עסוק בלהציל את עצמו ולי פשוט היה מזל", היא אומרת.

שנתיים לאחר מכן, בגיל 14 מצטרפת פולינה, יחד עם חבריה הפרטיזנים, כ'בת הגדוד', כינוי לילדים שגויסו לצבא האדום, ושם עבדה במטבח: תחילה כטבחית זוטרה ואח"כ כטבחית ראשית. כאשר חלה תפנית במהלך המלחמה והצבא הרוסי החל לתקוף, הגיעה פולינה עם יחידתה למדינות רבות, שם זכו לכבוד: "הגענו לצ'כוסלובקיה, אוסטריה, איטליה ואפילו גרמניה. אני זוכרת שבצ'כוסלובקיה המפקד שלהם אמר לכולם שאני אנהל את כל הבישולים במטבח, כי הוא חשש שירעילו אותם".

מילדותה שלפני המלחמה יש לפולינה דווקא זיכרונות טובים: "אבא יצחק, היה שומר יערות ואמא עקרת בית. הייתי הצעירה מבין שישה אחים. גדלנו בבית מסורתי. חוגגים את חגי ישראל, צמים בכיפור ומתפללים בבית כנסת. למדתי בבית ספר רוסי והיו מקללים אותי כיהודייה אבל לא חשבתי שזה חריג. היו לי הרבה חברות מבית הספר והן התארחו אצלי בבית. הייתי מצטיינת במתמטיקה, והן היו נעזרות בי. לפני כן חליתי בדלקת ראות קשה והרופאים לא נתנו לי הרבה סיכוי לחיות אבל הנה אני כאן. שרדתי", היא אומרת בחיוך קל. בתום המלחמה גילתה לצערה ,שמשפחתה ושכניה מתו. היא הגיעה לקייב שבאוקראינה, שם למדה תפירה, עבדה במתפרה ואף הכירה את בעלה, איתו הייתה עד שנת 2002, כשנפטר מהתקף לב. לשניים שני בנים מהם זכו לנכדים. בשנת 1990 עלתה המשפחה ארצה תחילה לחולון ולאחר מכן לבת ים.

גם היום, שנים לאחר שנפרדה מחבריה הפרטיזנים, פולינה מתגעגעת למי שהיו חלק חשוב מחייה הצעירים: "מאז שנפרדנו לא פגשתי אף אחד מהפרטיזנים שהיו איתי. גם עם שכני מאוקראינה לא שמרתי על קשר, חוץ משכנה אחת שסיפרה לי לא מזמן כי הבחורה שלקחה אותי מקבוצת הירי, החביאה אותי, שלחה אותי לפרטיזנים ולמעשה הצילה את חיי, מתה במהלך המלחמה, לאחר שפצצה פגעה בביתה", אומרת פולינה בעצב. "אני חבה לה את חיי".