אלברט פלוטניק
"כמו שאחרים סיכנו את חייהם והצילו את חיינו, כך גם אמי פעלה"
תרגום: ליה בכרך
צילום וכתיבה: ליאור טל
"משפחתי הייתה משפחה עמידה. סבי רכש בית גדול בשנת 1926 כדי שיגן על המשפחה מפני הפורעים, ומאוחר יותר גם מפני המלחמה", כך נזכר אלברט פלוטניק. הוא נולד בעיר באלטה, ליד אודסה, בשנת 1937, להוריו יוסף ורבקה ז"ל, הצעיר מבין שלושה ילדים. את הקשר המיוחד עם סבו הוא זוכר עד היום. "סבי נהג לשחק איתי בביקוריו, ומאוד אהב אותי. במיוחד זכור לי ההכנות לחג 'נובי גוד' לשנה החדשה", נזכר אלברט בגעגוע רב, "האווירה בבית בחג הייתה מאוד מיוחדת".
"ביוני 1941 פרצה המלחמה באזור שלנו. היו הפצצות, רעש גדול והרס רב בכל מקום. נאלצנו להתחבא כדי להינצל. העיר הייתה מחולקת בין רוסיה לגרמניה, ואנו נדדנו בין חלקי העיר כדי לשרוד. בזמן הבריחה שלנו התעכבנו בדרך. כשניסינו לחזור לבית שלנו גילינו שנתפס ע"י הגרמנים עבור מגורי קצינים מאחר והבית היה גדול ומפואר", אלברט מספר. מאחר וכבר לא יכלו לחזור לביתם, עברה המשפחה לגטו היהודי הצפוף ושם נאלצו לשהות ברחוב. "לאחר הרחבת הגטו מצאנו מקום מגורים עם עוד משפחות, אבל חיילים שהגיעו לעיר החלו לקחת יהודים מחוץ לעיר ושם הרגו אותם", אומר אלברט.
"חיינו ניצלו בזכות משפחה רומנית שהסתכנה והחביאה אותנו בעליית הגג. יום אחד נכנס שוטר רומני ודרש מאימי לצאת החוצה עם הילדים, אמי סירבה ואמרה לו שמצידה הוא יכול להרוג אותה אבל היא לא תצא. עמידתה האיתנה של אימי וקור הרוח שלה שכנעו לבסוף את השוטר והוא עזב את המקום – כך ניצלו חיינו פעם נוספת". כדי לשרוד אלברט נהג לברוח מהגטו, למכור מעט תכשיטים ולקנות מזון למשפחתו. בדרכו חזרה לגטו נתפס על ידי שוטר רומני שלקח ממנו את המזון. "עד היום יש בי כעס רב על השוטר הזה", מספר אלברט.
לקראת סוף המלחמה מאות יהודים נרצחו מדי יום. "יום אחד אמא שלי נתקלה בילדה קטנה בוכייה ומכוסה בדם. היא סיפרה שאמא שלה נרצחה. "כמו שאחרים סיכנו את חייהם והצילו את חיינו, כך גם אמי פעלה והחליטה להגן על הילדה תחת חסותה. לימים אחיין שלי, שהוא רופא בבית חולים בארה"ב, פגש בבית החולים אישה עם שם משפחה פלוטניק. הוא שאל אותה לפשר השם והיא סיפרה לו שאישה ממשפחת פלוטניק הצילה את חייה בזמן המלחמה, וכאות הוקרה ותודה היא נושאת שם זה. האחיין שלי היה המום ואמר לה – זו הייתה סבתי". אלברט לא מסתיר את התרגשותו ודמעות מציפות את עיניו.
בתום המלחמה סיים אלברט את לימודיו וחי בליטא. הוא הקים מפעל למנופים וביסס קשרים עסקיים עם חברות בישראל וברוסיה, מה שהוביל בסופו של דבר לעלייתו לארץ בשנת 1994. אלברט נשוי לאידה להם בת יחידה בשם סוניה, ושתי נכדות: שלומית וחנה-רבקה. "המשפחה שבניתי היא הניצחון שלי", מספר אלברט בגאווה גדולה. "במשך שנים רבות תהיתי מה אני משאיר אחרי לדורות הבאים? כתבתי ספר אודות חיי בשם " לזכור ולא לשכוח" שיהיה המסר שלי ליהודים בכל מקום שהוא. שכך שהסיפורים האלו יהיו חקוקים לעד במורשת של העם היהודי. זו צוואתי!".
"כמו שאחרים סיכנו את חייהם והצילו את חיינו, כך גם אמי פעלה"