"כשהגרמנים פלשו ליוון, ברחנו להרים וכך ניצלנו"

הדלת נפתחת ולפניי ניצבת שמחה דזולרטי, אישה קטנה ועדינה. היא מיד מציעה לי קפה, מים, מיץ תפוזים ומארחת למופת. אט אט היא מגוללת בפני את סיפור חייה הייחודי.

שמחה נולדה באוקטובר 1935 בעיר ארטה שביוון לרחמים ורחל מצא, השלישית מבין חמישה ילדים. אביה היה מוכר בחנות בדים קטנה ואמה הייתה עקרת בית. "חיינו בצמצום אבל הסתדרנו עם מה שיש. הייתה הרבה אהבה, חום ושמחה", היא נזכרת. "אבא היה איש חם ואוהב, שאיחד את כל המשפחה הגרעינית והרחוקה כולל דודים ובני דודים. בזמנו לא היה טלפון וכשהחלטנו לנסוע לטייל היינו אוספים את כל המשפחה בדרך. היינו מתכנסים בעיקר בראש השנה ופסח. אני לא שוכחת את האהבה והקשרים במשפחה לזה אני הכי מתגעגעת".

כששמחה הייתה בת 9 הגרמנים פלשו לעיר ארטה. "אבא אסף את כולנו ולפני שברחנו, הוא אמר: 'לאן שלא נלך, נלך ביחד. מה שלא יקרה, נעבור זאת כמשפחה'. וכך היה. ברחנו להרים בתנאים של קור וקושי למצוא אוכל. אחותי חלתה בטיפוס ואח שלי חלה במלריה, אבל שרדנו את הגיהנום וחזרנו לארטה לאחר כמה חודשים, כשהקומוניסטים שלטו ביוון. אבא חזר למכור בחנות בדים קטנה. המצב היה קשה, לא היה כסף, אבל ניצלנו".

בשנת 1949 עלתה המשפחה לישראל. "אבא האמין בציונות ורצה להתיישב בארץ של היהודים. הגענו לבית עולים ומשם למושב חקלאי. בשנת 1952 כאשר הייתי בת 16 וחצי התחתנתי בשידוך לבעלי שמעון, שנפטר לפני מספר שנים. הוא עבד במפעל ליצור צמר גפן איבד יד כשנפצע בתאונת עבודה. לכן, אני, בגיל 22 עם תינוקת, נאלצתי לעבוד שעות רבות כל יום, בעבודות קשות כדי לסייע בפרנסת המשפחה. היו רגעים קשים אבל היו גם רגעים מאוד טובים".

יחד הביאו שתי בנות, וכיום שמחה נהנית ממשפחה מורחבת של חמישה נכדים ושישה נינים. כל קירות ביתה מקושטים בתמונות השושלת. "כסף בא, כסף הולך. אבל האהבה והקשר עם המשפחה זה מה שחשוב".