חוט של חסד

ההיכרות ביני לבין אורה גץ עמר הייתה טלפונית ולא פנים מול פנים, בשל מגבלות שנבעו מוירוס הקורונה. כששאלתי אותה מתי מתאים לה לדבר היא אמרה בקולה הערב, "עכשיו", ובשמחה צללה אל זיכרונותיה והחלה לספר לי סיפור חיים שזור בחוט של חסד ואמונה.
אורה הייתה התינוקת הראשונה שנולדה במושב כרם בן זימרה שליד צפת בשנת 1950, להוריה הרב יהודה מאיר ואסתר גץ שעלו ארצה מתוניס. היא גדלה במשפחה ברוכת ילדים. אביה כיהן כרב המושב ובשלל תפקידים ציבוריים נוספים, והיה אף מנהל בית הספר בו למדה. אימה הייתה אשת חסד שלאורך השנים הכניסה לביתם ילדים שהיו זקוקים לבית חם ואוהב, והמשפחה קיבלה אותם בשמחה.
במלחמת ששת הימים השתנו חייה של אורה ומשפחתה. אחיה האהוב, אבנר, שהיה צנחן, נפל במלחמה על חומות ירושלים. האב שלא יכול היה להישאר רחוק ממקום קבורתו של בנו עבר עם המשפחה לירושלים והחל לכהן כרב הכותל והמקומות הקדושים. אורה, שהייתה אז רק בת 16, נשארה ללמוד בתיכון בצפת ולאחר מכן נישאה לציון. יחד הם קבעו את ביתם בצפת.
במהלך השנים כיהנה אורה במגוון תפקידים בעלי אופי חינוכי וחברתי, וכמו הוריה, גם היא הכניסה לביתה ילדים בעלי צרכים מיוחדים שמגיעים עד היום להתארח בשבתות וחגים. בשנים האחרונות היא מכהנת כיושבת ראש בית יד לבנים בצפת ורואה בתפקיד זה שליחות וחשיבות גדולה. "ההורים השכולים הם הכי חשובים לי. הוריי קמו מתוך השכול והעצב על נפילת אחי, כדי להמשיך לגדל אותנו. אנו חבים חוב גדול למשפחות השכולות, ובתפקידי בבית יד לבנים אני מלווה אותם ומשתדלת לעזור בכל מה שאפשר". בית יד לבנים בצפת מפעיל תוכניות רבות להנצחת הנופלים בימי הזיכרון, בשיתוף פעולה יחד עם מוסדות חינוך שונים בצפת, ביניהן בני הנוער מלווים את המשפחות לבתי העלמין להתייחד עם יקיריהם.
ילדיה של אורה ממשיכים בדרכה ובחרו להמשיך ולעסוק בחינוך וחסד כאמם. בסוף השיחה אני מודה לאורה על זמנה והיא מספרת לי בחיוך שהספיקה בזמן שיחתנו לערוך שולחן לשבת ולהתחיל בהכנות לארוחת הערב. "הדבר הכי חשוב בחיים", היא מסכמת, "הוא תמיד לראות את האנשים שסביבך, את המצוקות שלהם ולעזור להם גם אם הם לא מבקשים. וכמובן להיות שמחים במה שיש. גם כיום, למרות האובדן שחוויתי, אני קמה בשמחה ומודה לבורא בכל בוקר על הקיים".