top of page

דבורה רקנטי | איתמר

שירת דבורה

1.png

צילום וכתיבה: אילה ארזואן

"תמיד היה בנו רצון לגור בהתיישבות. זו הגשמת הערכים בהם האמנו"

דבורה רקנטי | איתמר

וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמֹר. בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ, ה'. שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים: אָנֹכִי, לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר, לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. (שופטים ה', א'-ג')
פגשתי את הרבנית דבורה רקנטי ביום סגרירי, על כוס תה בבית קפה ירושלמי, היא נאותה לאחר מאמצי שכנוע כיוון שלדבריה מקום המפגש מאוד רחוק מאורח חייה. לא בכדי בחרתי לפתוח ב"שירת דבורה" הלוא היא שירת הודיה וניצחון, השירה לא מקדישה מקום לתיאור הקרב אלא מדגישה את חלקו של הקב"ה בניצחון. הרבנית דבורה רקנטי חיה, מדברת, משדרת: ביטחון ואמונה, בקב"ה, בחזון, בצדקת הדרך ובדרך. היא עקבית באמונתה ובניסוחיה, שמעתי והקשבתי ברוב קשב וקיוויתי בסתר ליבי שזה מידבק.

דבורה רקנטי נולדה בשנת 1947 וגדלה בתל אביב, בשנת 1970 נישאה לאברהם והזוג הצעיר עבר להתגורר בירושלים, משם עברו למבשרת ציון, כשכבר היו הורים לחמישה ילדים עברה המשפחה להתגורר ביישוב קדומים שבשומרון. בקדומים התגבשה קבוצה אשר מנתה 15 משפחות ונקראה "גרעין אלון מורה". קבוצה זו הקימה ואכלסה את היישוב "אלון מורה רוג'ב" אשר פונה לאחר מספר חודשים והועתק אל היישוב אלון מורה למקומו הנוכחי. לאחר מספר שנים עברה המשפחה עם עשרת ילדיה אל היישוב איתמר והייתה בין ראשוני המתיישבים בה. המעבר לשומרון היה הצעד המשמעותי ביותר בחייה עד כה, לדבריה: "נולדתי וגדלתי בתל אביב, גרנו גם בירושלים, אך תמיד היה בנו הרצון לעבור להתגורר בהתיישבות, היינו פעילים בצעדות, הפגנות וניסיונות התיישבות של "גוש אמונים" ולבסוף התיישבנו ביישוב איתמר. מבחינתנו זו הגשמה והתממשות הערכים בהם האמנו ועסקנו: יישוב הארץ".

את ההשראה והחיזוק לאורח חייה האמוני שאבה ושואבת דבורה ממשנתו של הרב צבי יהודה קוק ז"ל, מהרבנית חנה טאו ז"ל ומאישה הרב אברהם רקנטי שיבדל"א. דבורה מתארת את הרבנית טאו כאחת הדמויות היותר משמעותיות ומשפיעות בחייה ואומרת: "היא הקימה מחנה חדש של נשים שלומדות ואוהבות תורה, שרואות בעצמן עקרות בית פשוטות על כל המשמעות הגדולה הצפונה בכך".

על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (מסכת אבות א', ב')
העשייה הרבה של דבורה ו"האיש שלה" הרב אברהם רקנטי מאופיינת בשלוש המרכיבים הללו, הבאים לידי ביטוי בהתיישבות בארץ ישראל, הקמת ישיבה, לימוד עצמי, עיסוק בחינוך, עבודת אדמה חקלאית, עיסוק בצרכי ציבור ועשייה קהילתית נרחבת, "הלימוד בספרי הקודש הוא הנותן לנו את הכוח לעמוד באתגרים הרבים אשר מזמנים לנו החיים".

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו (תהילים קכו, ה)
על החיים בצל הסכנה, האירועים הטראגיים שחוו וחווים מספרת דבורה: "לאורך השנים איבדנו חברים/ת, שכנים/ות, כל אחד הוא עולם ומלואו. ישנם דברים הנקנים בייסורים, אחד מהם הוא ארץ ישראל, וכפי הנראה זה מה שהקב"ה רוצה, שנתאמץ בעבור המתנה הגדולה הזו. אלה הם חיינו וזהו ביתנו. ההרגשה שלנו היא שלמרות הכאב, שבהחלט מחליש בטווח הקצר, בכל זאת ראוי להביט קדימה אל הטווח הארוך, אנחנו כאן לתמיד. אנחנו נתגבר על הכאב, נתחזק ונישאר כאן כי אנחנו מאמינים שאנחנו עושים דבר חשוב למען עם ישראל"
המסר של דבורה לדור הבא: "להכיר מי אנחנו עם ישראל, לחיות ולפעול מתוך אמונה פנימית, ייעוד ושליחות, ולא לייחס חשיבות גדולה מידי לחיצוניות". תמונה שווה מאלף מילים, הרבנית דבורה מצולמת בכותל המערבי, מקום תפילה קדוש לעם היהודי כבר אלפי שנים. היא נוהגת לבקר ולהתפלל בכותל לעיתים קרובות.



הרבנית דבורה מחזיקה בתמונה של הרבנית טאו, שלדבריה: "הרבנית טאו הינה אחת הדמויות היותר משמעותיות ומשפיעות בחיי".


אילה ארזואן
בת 58, מנהלת ספרייה, בוגרת תואר ראשון בשלטון מקומי, לימודי מידענות
בוגרת קורס כתיבה וקורס צילום.
כשקיבלתי את שמה של מי שעליי לתעד: הרבנית דבורה רקנטי, מיד מצאתי חיבור אישי. אף אני התגוררתי 15 שנים בהתיישבות, בחבל ארץ אחר, בנווה דקלים בגוש קטיף עד אשר פוניתי מביתי כחלק מתכנית "ההתנתקות מגוש - קטיף". נרתמתי לפרויקט האוטוגרפרס, המשלב את אהבותיי: אהבת אדם, אהבה למילה הכתובה ולצילום. אני מאמינה שלכל אדם יש "סיפור", גם אם לא נכתב בספר ולא סופר. הייתה זו עבורי זכות ושליחות לתעד ולהוציא אל האור את סיפורה של הרבנית דבורה רקנטי, לשמוע ממקור ראשון אודות ראשית ההתיישבות בגב ההר, האתגרים, האסונות, ההצלחות ותחושת השליחות. גיליתי אשת חינוך נפלאה, אישה מאמינה, דעתנית, נחושה, אמיצה ומעוררת השראה. סיפורה האישי והמשפחתי שזור בסיפורה של ארץ ישראל.

creators
Gold logo.png
bottom of page