כוחה של אמונה

סיפורה של הארץ הזו הוא פסיפס של לבבות וקרעים, לוחות ושברי לוחות, סיפורים וצלקות. כשאני מקשיבה לרב מנחם פליקס אני מגלה איך אפשר לשזור את החיים בסיפור הלאומי, להפוך אותם גדולים יותר מסך חלקיהם, לקדש את השברים.
מנחם פליקס נולד בשנת תש"ן, בחבל ארץ עליו התנהלו משחקי גבולות בין רומניה לאוקראינה. כשהיה בן ארבע עלתה משפחתו של מנחם לארץ, ושוכנה במחנה העולים עין שמר בתנאי מעברה מהם נותרו זכרונות מחורפים סוערים בהם הצריף התנדנד ברוח ובסופה וכמעט שקרס. כשהיה בן תשע נפטרה אמו, ומביתו עבר למדרשייה בה מצא את ביתו הרוחני, והיא מילאה אט אט את כל ישותו. "זו הייתה תקופה משמעותית בחיי. שם הונחו היסודות למי שאני היום". לאחר המדרשייה המשיך מנחם לחפש חממה ציונית לגלות ולבנות בתוכה את עולמו הפנימי, ומצא אותה בישיבת "מרכז הרב", שם התוודע מקרוב לרב צבי יהודה קוק, "הוא היה דמות משפיעה ומאוד מרכזית בחיים שלי".
לאחר מלחמת ששת הימים, במהלכה שירת בגדוד צבאי, התחתן מנחם עם טובה, והשניים בנו את ביתם בגבולות הממשל הצבאי בחברון. "אחר כך עברנו לקריית ארבע, שם היינו מראשוני המתיישבים היהודיים. הזמן עבר ורקמנו בו, יחד עם חברים, חלום משותף, לוהט, ליישב את השומרון". את הטלטלות והמאמצים שעברו מנחם וחבריו ניתן לתמצת לשורה של אכזבות ומפח נפש, אך הם לא התייאשו. בחודש שבט תש"מ (1980) התגשם החלום הגדול כשהוקם היישוב אלון מורה. "בהסתכלות לאחור מדובר בנס גדול. היינו חבר'ה צעירים, אנונימיים, בלי ניסיון מיוחד, תמימים וחדורי אמונה, והצלחנו תוך זמן קצר יחסית לסחוף איתנו אלפי אנשים ולהחיות את ההתיישבות. אין ספק שזאת סייעתא דשמיא אדירה", מסכם הרב פליקס.
מנחם וטובה גידלו את שבעת ילדיהם תוך כדי מעברים אמיצים בין התיישבות זו לאחרת. "הילדים מסתגלים טוב מאיתנו המבוגרים," מחייך הרב. "גרנו בקדומים כשהגיע שמעון פרס לביקור במוסדות החינוך. הוא שאל את בני יוסי: מה תרצה להיות כשתהיה גדול?, הוא ענה: אבא שלי מיישב את השומרון, אני איישב את עבר הירדן..." אבל את ההערכה האמיתית הוא מפנה דווקא אל "נשותינו הגיבורות, הן אלו שנשאו בעול הקשה באמת".
הרב מנחם מחייך כשהוא מדבר על הארץ. אבל כשאני שואלת על הקשיים הוא משתתק. בשקט ובכאב הוא מספר על ילדתו השלישית, עופרה, נערה יפה וצוחקת, מוכשרת ואהובה עד מאוד. עופרה נקראה בשמו של היישוב שהוקם בסמוך לאלון מורה, ונרצחה בפיגוע טרור בדרכה מבית אל הביתה. "אינני רוצה לדבר הרבה כדי שלא לדמוע," אומר מנחם, ובכל זאת מוסיף מעומק ליבו. "היא הייתה בתי האהובה, ובליבה הייתה קשורה לערכים שלנו. את עבודת השורשים שלה היא כתבה על ההתיישבות ועד היום אני משתמש בעבודה שלה כדי לאתר פרטים שנשכחו..."
מילותיו של הרב פליקס פשוטות וכנות, וההד שלהן עמוק כל כך. "מה תרצה להגיד לצעירים של היום, מנסיונך?", אני שואלת. "אני?", הוא שואל. "מה יש לי להגיד להם? הם חזקים, הם טובים, הם מאמינים ומסורים... הם אלו שמחזקים אותנו. אני רואה את עוצמתו של הדור הצעיר. לצערנו עוד לא הגענו למנוחה ולנחלה, אנחנו במלחמה הנוראית, בדאגה ובכאב... ארץ ישראל עדיין צריכה כוחות רעננים, היא זקוקה לאהבתנו ולהשקעה האמיצה שלנו באדמתה".


רבקה יפה
צלמת
את ילדותי העברתי בנוף הזה של אלון מורה, מדלגת עם אחי על הסלעים היציבים של הר כביר, יושבת על האדמה הלחה עם חברות אחרי הגשם, מחפשת בין האורנים פיטריות עם אמא וסבתא.
אלון מורה היא נוף ילדותי ונוף חיי הבוגרים. הטבע והנוף האנושי, החברות השכנים, המפגשים במכולת ובמרפאה. אנשים שלומדים לאהוב במשך שנים. מאז שאני זוכרת את עצמי אוחזת מכשירי כתיבה אהבתי לצייר, לאייר, ליצור עולם עם עיפרון פשוט על נייר. עם השנים למדתי עוד טכניקות, צבעי עיפרון, צבעי מים, אקריליק, ושנים רבות גזרתי עולמות מופלים בנייר עם סכין מנתחים ומספריים. בשנים האחרונות העברתי את מרכז הכובד היצירתי לצילום. צילום אנשים בשמחות שלהם, צילום משפחות בטבע הקסום ובנוף. מבחינתי תמונת נוף בלי אנשים משעממת (בניגוד לתמונות שהייתי צלמת בטיולים שנתיים בילדותי שאז בעיקר חיפשתי את הנוף והיו רק תמונות ספורות של חברות). לכן, כל כך נהנתי מהצילום לפרוייקט ''להשאיר חותם'' הוא בדיוק זה, לחבר בין אדם לנוף שלו בתמונה אחת.