השיר של רחלי

"אני לא זוכרת כילדה בשכונה ובביה"ס שהייתה דוגמא ללהט"ביות. הרגשתי שאני יחידה", כך מספרת רחלי, גננת בת 34 שגרה עם בת הזוג והילד של בת הזוג יחד, ברמת גן.
היא גדלה והתחנכה בעכו, בבית ספר ממלכתי בבית להורים גרושים. "גיליתי שאני לסבית מילדות, ממש ידעתי את זה תמיד, באיזשהו שלב בילדות היה בי גם וגם היה קצת רועי וקצת רחלי, לא ידעתי לקרוא לזה אז בשם לסבית אבל תמיד ידעתי שאני אחרת".

בחטיבת הביניים כבר הבינה שהיא לסבית ורק בכיתה י' החליטה לצאת מהארון - תחילה מול חברותיה לכיתה ואחר כך מול משפחתה של אביה. היציאה מהארון בבית הספר הייתה חיובית, והיא מספרת שגם התלמידים וגם המורים קיבלו אותה איך שהיא. היא מודה על כך שלמדה במקום מקבל ומכיל. לעומת זאת במשפחתה חוותה יציאה פומבית כשבת דודתה מצד אביה התקשרה וסיפרה זאת לשאר המשפחה ולא אפשרה לה לספר זאת בעצמה. לאמה היא סיפרה רק כשהייתה בצבא והיא קיבלה זאת באהבה, וכך עד היום. רחלי מספרת כי השירים של רונה קינן ודרכה אמנים שונים מהקהילה עזרו לה בתהליך הזה. "המוזיקה שלה מאוד החזיקה אותי שם, מאוד חיברה אותי שהכל בסדר ושאני לא לבד, היא הייתה עבורי ממש אסקפיזם ודרכה נחשפתי לעולם שלם של תרבות שצללתי לתוכו ודרכה הכרתי עוד אמנים ואומניות מהקהילה, זה ממש היה עוגן עבורי". כך התחילה לגלות ולחקור את הקהילה הזו. בהמשך היא ורונה גם נהיו חברות, היא טיפלה בבנה בגן ורונה אף הגיעה לשיר לה ביום הולדתה. היא מספרת כי החלה למצוא חברים שונים מהקהילה תחילה באמצעות צ'אטים ולאחר מכן מפגשים בתל אביב, מספרת על השפעת הרצח בבר נוער עליה "כמו כדור בלב". וניתן לראות כי מאז יצאה מהארון לא ניסתה להסתיר את זהותה והרגישה בטחון במי שהיא.