"בזמן המלחמה סבתי הייתה אשת הפלדה עבורי"

קירה שמורק נולדה ביולי 1936 בלנינגרד. היא הייתה בת יחידה וגדלה עם אמא וסבתה. את אביה לא הכירה, אלא רק בתום המלחמה בגיל 9. האב שהה הרבה בחו"ל וקירה לא ידעה במה עסק, אך כשחזר ללנינגרד עסק בתפקידים חשובים מאוד שהקנו לו מעמד והקשר בינם הפך חזק מאוד, עד כי לא נפרדו שוב.

בהיותה בת 6 נפטרה אמה של קירה ממחלה קשה וסבתה יקטירינה, גידלה אותה ושמרה עליה בתקופת המצור. "כשהחל המצור גרנו ממש במרכז העיר. כולם התפנו מבתיהם מהר מאוד ונשארנו רק אני וסבתא בדירה. כל גני הילדים נסגרו חוץ מאחד ברחוב לידנו בו סבתא החלה לעבוד כשוטפת רצפות, למרות שלפני כן עבדה בתפקידים בעלי חשיבות. התחלתי ללמוד בגן בו סבתא עבדה והרגשתי לידה הרבה בטחון. היא ממש הייתה אשת הפלדה עבורי. מאז לא נפרדנו. היא נפטרה בגיל 93 בשנת 1994, קצת לפני שעלינו ארצה".

קירה הייתה רק בת 5 כשהחל המצור של הנאצים על סטלינגרד אבל היא זוכרת הכול: "אני רואה תמונות מהתקופה ההיא וממש נצבט לי הלב. זה מאוד קשה. חורף 1942 היה קשה במיוחד: קר מאוד ומושלג וכשהשלג החל להתמוסס ראינו ידיים ורגליים קפואות של אנשים".

בתור ילדים, קירה וחבריה הלכו לבקר פצועים בבתי החולים אך למרות המראות הקשים, הם השתדלו להרים להם את המורל בסיפורים ושירים: "לביקורים האלה הגעתי תמיד בתלבושת של ילד קטן עם מכנסיים ארוכים ולכן כינו אותי הריק", נזכרת קירה ומצטטת שיר איתו הייתה מופיעה בפני הפצועים, שמילאו כל פינה בבית החולים בערמות, לדבריה. חלקם היו חבושים בכל גופם.

בינואר 1944, לקראת סוף המצור החלו החיים בלנינגרד לחזור אט אט לקדמותם וקירה בת השמונה החלה ללמוד בכיתה א. שנה ושמונה חודשים לאחר מכן הסתיימה מלחמת העולם השנייה וקירה זוכרת את הרגע הזה היטב: "היו לנו בבית מעין רמקולים שחורים על הקירות ודרכם שמענו שהכריזו שהמלחמה נגמרה. שכנה שלי הייתה בת גילי. לקחנו כל אחת צלחת, יצאנו למסדרון וניפצנו אותן מרוב שמחה. מיותר לציין שקיבלנו בראש לאחר מכן" היא מספרת.

לאחר שבע שנות לימוד, כשסבתה כבר לא יכולה לתמוך בה, החלה קירה בהוראת אביה ללמוד מיזוג ואוורור במכללה הטכנית. היא עבדה בתחום 39 שנים, עד הפרישה לפנסיה, שנים שהיו מרתקות עבורה: "תכננתי מערכות איוורור בנושאות מטוסים גרעיניות ונסעתי להמון משימות במגוון ערים", אומרת קירה. בשנת 1994 עלתה קירה עם בעלה, שהיה מהנדס ספינות, ארצה. הם הכירו בעבודה והוא מצא עבודה בארץ בזכות ידיעת העברית. שנתיים לאחר מכן הצטרפו אליהם גם ביתה, בעלה והוריו. ביתה של קירה סיימה לימודי רפואה באוניברסיטת ת"א וכיום היא רס"ן בחיל הרפואה ויש לה שני ילדים, להם דואגת קירה, כסבתא במשרה מלאה.

לפני שמונה שנים נפטר בעלה של קירה וכך איבדה גם את מי שהיה המתורגמן שלה: "אני התעצלתי ללמוד עברית. הייתי עסוקה בלהנות ולכן לא קלטתי את השפה. עד היום אני מרגישה את פערי השפה והקושי" אומרת קירה.