"לנינגרד הייתה עיר קפואה ורעבה, מנותקת מהעולם. רק חולדות נותרו בה כסימן חיים אחרון"

לנינגרד, עיר יפהפייה ברוסיה. מי שמעמיק להסתכל, כמו פולינה שלינזון, יכול למצוא את השילוט שאומר "במקום זה היו הפצצות ארטילריות". העיר, כמו פולינה, עדיין נושאת את הזיכרון, שנים אחרי. הצלקת עוד קיימת.
היא נולדה בשנת 1932 בלנינגרד, בת יחידה לאסיה וגנריך. לפני המצור, למדה בכיתה א', אבל את כיתה ב' כבר לא פתחו. את השנה הזאת היא העבירה עם הוריה בבית או במקלט. ביוני 1941 צרו הכוחות הגרמנים והפינים על לנינגרד. העיר הופצצה בפצצות וטילים דליקים, המבנים נהרסו. ביתה נותר שלם, אם כי לעיתים היו פצצות דליקות פוגעות בגג הבית. המבוגרים היו משליכים אותן לארגז החול כדי לנטרל אותן.
העיר, מוקפת באויבים מסביב, נשארה מנותקת מאספקת מזון. גם מחסני המזון הופצצו והושמדו, כך שהקצבה החודשית לילד הייתה זעירה: 125 גרם לחם. המבוגרים העובדים קיבלו רק מעט יותר: 220 גרם לחודש. היא זוכרת את המספרים עד עכשיו, שנים אחרי. אולי משום שהמספרים האלו היו ברורים מאוד לילדה הקטנה שלא עלתה לכיתה ב': הם היו שווים חיים. ולחם, גם אם מעורב בנסורת וחומרים לא אכילים, היה המזון היחיד. שכניה, שאיבדו את אבי המשפחה, לא הביאו אותו לקבורה עד שחולדות כרסמו את גופו, כדי להמשיך ולהשתמש בקצבת המזון שלו.
בעיר לא היו עוד חתולים, כלבים וצמחייה. אפילו הציפורים נדדו ממנה. עיר קפואה ורעבה, מנותקת מהעולם. רק חולדות נותרו בה כסימן חיים אחרון. החורף הביא אל לנינגרד בשורה: ימת הלדוגה קפאה וניתן היה לברוח דרכה אל העיירה קבונה. משפחתה של פולינה הייתה בין הבורחים. נתונים בסכנת טביעה, הם יצאו סוף סוף מהמצור המאיים. אנשים טובים חיכו לעזור להם: רופאים, תושבים מקומיים ומתנדבים. אבל יותר מהכול חיכתה להם שם צלחת קטנה עם כרוב. לאנשים רבים היה הכרוב המאכל האחרון, משום שאחרי רעב ממושך, הוא גרם להם לדימומים בטניים. זאת הייתה אמא שלה שהאכילה את משפחתה בזהירות, לאט לאט. עבורם היה הכרוב אמצעי קיום.
לאחר שהות בקבונה נסעה המשפחה אל צ'ליאבינסק. רבים לא שרדו את הדרך, ולא שם תם המסע: הם המשיכו אל העיר טרואיסק, ומשם למחוז פודאווינאיה. במחוז לא הורגשה המלחמה ופולינה הקטנה יכלה לחזור אל לימודיה, לכיתות ג' וד'. "שם החיים היו טובים יותר," היא נזכרת.
בשנת 1945, כשבעלות הברית חגגו את הניצחון, חזרה אל עיר הולדתה. לנינגרד חיכתה להם אחרת. הבית היה שרוף וריק, מזכיר להם את חורף 42', שבו חימם אביה את הבית על ידי הדלקת רהיטי העץ. היא חזרה אל בית שונה מהבית החם והתמים שגידל אותה עד כיתה א'.
כיום היא גרה בראשון לציון. ילדיה עלו לארץ ב-1992 והיא עלתה עם בעלה אחריהם ב-1995. היא מורה לכימיה, סבתא לשתי נכדות ונין, וכשהיא מבקרת בלנינגרד היא מבחינה בכל השלטים, גם הקטנים, שמספרים על ימיה האחרים של העיר הכי יפה ברוסיה. לנינגרד הייתה הראשונה לקבל את התואר הסובייטי "עיר גיבורה". אני חושבת שגם פולינה ראויה לו.