"אתה הולך ודורך על גופות. אי אפשר היה לעבור ברחוב"

יבגני שקולניק, יליד 1929, היה בן 11 כאשר החל המצור על לנינגרד. הוריו - חנה, עקרת בית ואברהם, שהיה מומחה לפרוות, הגיעו ללנינגרד מפולין ונאלצו להתמודד עם תנאי המצור הקשה, שנמשך 2.4 שנים ,ובמהלכו מתו כשלושת רבעי מיליון בני אדם. הבית בו גרה המשפחה הוסב להיות לשכת גיוס והפך ליעד להפצצות הגרמנים. באחת ההפצצות נפגעה דירתם בקומה הרביעית והם עברו להתגורר יחד עם משפחתו של השכן, מנקה הרחובות, בדירה של חדר אחד, בקומה הראשונה: "בלילות לא היה איפה לישון בדירה", מספר יבגני, "אז היינו שמים שמיכה על השולחן וישנים עליו יחד מחובקים עם ביתו של השכן".

בעיר הרעב היה כבד מאוד. ההקצבה לכל אדם הייתה של 120-125 גרם לחם ליום, ועם זה היה קשה מאוד להתקיים. למזלה של משפחתו של יבגני, עבד השכן, אצלו התגוררו, גם כסוחב עגלות מה שאיפשר להם לקבל עוד קצת אספקה: "הוא היה מביא לנו שאריות של תפוחי אדמה, וזה היה עיקר האוכל שלנו. לא היה לנו מים והייתי לוקח את הכד של החלב כדי להביא מים הביתה. יום אחד הלכתי וראיתי בדרך גופה לבנה של אדם ולמחרת היא כבר הייתה שחורה ונפוחה. אתם יכולים לדמיין כמה שזה היה מפחיד. אתה ממש הולך ודורך על גופות", הוא משחזר האימה.

מערכת החינוך לא עבדה בעיר בזמן המצור וכך גם מערכת הביוב, והתנאים הסניטריים הפכו בלתי אנושיים: "ממש היה בלתי אפשרי לעבור ברחובות, מרוב שהביוב זרם שם. הלכלוך היה עצום והיה סירחון שאי אפשר לתאר. ממש נזל לנו האף. היינו לוקחים מקל וקושרים אותו לגרזן כדי לפנות את הלכלוך וככה היינו יכולים לעבור. אחרת אי אפשר היה. אני זוכר שפעם הלכתי לחפש מים ועברתי דרך צינורות הביוב הסתומים עם עוד אנשים. כל פעם מישהו נפל ולא שרד ואתה עובר מעליו וממשיך. למחרת אלו שמתו הפכו ממש בועות שחורות, ממש כמו בהמות", נזכר יבגני בפרק חייו הקשה ביותר.

כשנגמרה המלחמה יבגני זכה לפרס על עמידתו בתנאים הקשים של המצור, הרעב וההפצצות: "קיבלתי מדליה על זה ששרדתי את המצור באירוע מטעם הממשלה. זה היה לי מאוד נעים לקבל את המדליה, ועד היום זה דבר מאוד משמעותי עבורי", נזכר יבגני בגאווה רבה ומוסיף: "אני זוכר ממש את יום סיום המלחמה. היה מופע של זיקוקי דינור בשמיים וכולם ממש חגגו".

לאחר המלחמה למד יבגני להיות אינסטלטור, התחתן עם יוליה ועבד בפרויקטים גדולים, בין השאר באוניברסיטה בלנינגרד. בשנות השמונים עלה עם אשתו וביתו ארצה וגם כאן חווה קשיים עד שנקלט. כיום יש ליבגני נכד בן 30 העובד כמתכנת בישראל ונינה שלומדת בכיתה א', ונראה שהגיע אל המנוחה והנחלה: "אשתי ואני בבית כעת ולא עובדים אבל יש לי תחביב: אני מכין ובונה לבד כל מיני בתים מעץ. חוץ מזה אני מבלה את רוב זמני עם המשפחה".