בקפה של סילבי

סילביה (סילבי) וייס נולדה ברומניה בשנת 1949. היא עלתה עם המשפחה לישראל בהיותה בת 12.5, היישר לקרית אונו, ומאז ועד עתה היא תושבת גאה של העיר.
בבית ההורים ברומניה שמרו על צביון יהודי, ולמרות שלא סבלו מהתנכלות מצד השכנים, נאלצו לעיתים להסתיר את סממני היהדות. בישראל סילבי נאלצה ללמוד כמעט עצמאית את השפה העברית למעט אותיות האלף-בית, אותן הכירה מלימודי יידיש בבית הספר ברומניה, ומסבה שלימד אותה ואת אחותה את ניקוד האותיות מסידור התפילה.
בכפר אונו סילבי למדה בבית הספר "ניר" בכתות ז'-ח'. מכיוון שלימודי התיכון היו יקרים, היא נרשמה בגיל 15 ללימודי ערב במגמת שרטוט בניין בת"א, בסיומם מצאה עבודה בבית דפוס "סגנון" ברחוב רוטשילד בת"א כגרפיקאית ושרטטת.
באותו הזמן הכירה בדרכה לעבודה את אברהם וייס ז"ל, שהפך לימים לבעלה. הוא היה איש קבע בחיל האוויר ששירת כחובש מוטס ואח"כ כמפקד מרפאה. אברהם היה אף הוא יליד רומניה, ושרד את השואה כילד. הוריו הקימו בגינת ביתם בגבעת ברכה את מה שהיה ידוע כ"גינת וייס", מקום הבילוי הראשון בקרית אונו. בערבי שישי הם היו מארחים אומנים ואנשים לריקודים ולהאזנה לתקליטים. אברהם חיזר אחרי סילבי והקשר הפך לאהבה. כשהייתה בת 18, בשנת 1967, הם התחתנו וקבעו את ביתם בקרית אונו.
סילבי עבדה ב"סגנון" כ-10 שנים, ובזמן הזה נולדה לה ולאברהם בתם הבכורה איריס, ולאחר 5 שנים נולדו זוג תאומים, שרון וחן. לאחר לידתם סילבי עברה לעבוד בעיר כסייעת לגננת, תחילה בגן ליאורה ולאחר מכן בגן יהודית. בשנת 1978 סילבי עברה לעבוד בתדיראן במחלקת כספים, שם נשארה כ-25 שנה.
בשנת 1986 נפטרה בפתאומיות בת דודתה של סילבי, שהייתה קרובה אליה עוד מהילדות ברומניה, והותירה אחריה בעל ו-4 ילדים. סילבי ואברהם לקחו תחת חסותם את הבת התינוקת חן (ששמה שונה לאחר מכן לחופית), וגידלו אותה יחד באהבה עם ילדיהם. בינתיים, אברהם עזב את הצבא והקים בביתם מרפאת טכנאי שיניים, שם עבד לאורך השנים.
בשנת 2003 סילבי סיימה קורס של מזכירות רפואית, ומיד לאחר מכן הופנתה לקורס של סייעות התפתחותיות, שדרש השכלה תיכונית. וכך, בגילה המתקדם, סילבי השלימה בגרויות והתקבלה לקורס, בעקבותו עבדה כסייעת בגן לילד על הרצף. עד עתה היא בקשר עם המשפחה שלו.
בשנת 2010 נפטר בעלה אברהם וייס ז"ל.
סילבי התנדבה במרכז לאומנה בת"א, ובהמשך הצטרפה לחברתה חדוה מלניק שהקימה את הבית החם הראשון לשורדי שואה בקרית אונו. סילבי הייתה מסיעה 3 שורדות מבוגרות מביתם למועדון על מנת שיוכלו להשתתף במפגשים. בתמיכת המחלקה לרווחת הגמלאי בעירייה המקום הפך ל"קפה אונו" - מקום מפגש לשורדי שואה בעיר, ובהמשך הצטרפו ל"קפה אונו" גם גמלאי העיר.
ב"קפה אונו" סילבי משתתפת בפעילויות ומתפקדת כרכזת של מפגשי ימי שלישי. היא מארגנת הרצאות, ריקודים, הצגות, מופעים מוזיקליים, סיורים ועוד. סילבי נמצאת בקשר הדוק עם הגמלאים ואוהבת אותם מאוד. המוטו שלה הוא "נתינה היא קבלה".
"אני מרגישה קשורה בלב ובנפש לקרית אונו," אומרת סילבי, "ויש לי זיכרונות רבים מכל פינה בעיר". היא מכירה תודה לעיריית קרית אונו על ההשקעה הרבה בגיל השלישי, ותורמת לכך את חלקה מתוך אהבה ונתינה.