״בנינו את בית חלומותינו בפרדס חנה״

צלילי פסנתר ממלאים את בית משפחת רפאלי בפרדס חנה, בית קרקע שתכננו ובנו בעצמם וסביבו פרדס עצי הדר. אורי מנגן אטיוד של שופן וברוריה, אשתו, נחה על הספה לצד שולחן שעליו מפה רקומה, אחת מיני רבות מעשה ידיה, ומאזינה בקשב רב. נחת עוטפת את הבית. אורי הספיק לראות את העולם משתנה ומתהפך, ובמקביל בנה את עולמו שלו בהתמדה ובראש מורם. כל זה מתגלה אט אט בשיחתנו.

אורי נולד בשנת 1935 בחיפה. הוא היה ילד כשפרצה מלחמת העולם השנייה, והוא עוד זוכר איך זה הרגיש מביתו ברחוב הרצל: ״כדי להגן על בתי הזיקוק מהפצצות של הצבא האיטלקי, הבעירו תנורים וצמיגים ויצרו מסך עשן. אם במקרה הרוח באה להדר הכרמל, היית קם בבוקר עם אף שחור מעשן ואת כל הבית היה צריך לנקות. אמצעי נוסף שהופעל נגד מטוסי האויב: לפנות ערב העלו לאוויר צפלינים שביניהם נמתחו חוטים דקים. בלילה בעת ההתקפות נשמרה האפלה מלאה, אפילו סיגריות אסור היה להדליק״.


לאחר שירותו הצבאי למד בטכניון, שם הכיר את ברוריה. ״הייתי מעתיק ממנה את השיעורים״, הוא אומר בחיוך. השניים נישאו ומעט אחר כך נסעו לאתיופיה בעקבות עבודה שקיבל כמהנדס הבניין של שדה תעופה באדיס אבבה. הם התרשמו מהתרבות הזרה להם, מהאנשים האדיבים ומהמחונכים, דיברו עם המקומיים בשפתם, והשתלבו בחיים שם. אחרי שנתיים החלו לחוש ברוחות חדשות מאיימות, שנשבו באוויר. ״אלה היו רוחות הסוציאליזם והפופוליזם שהיו אופנתיים באותה תקופה״.
אחרי שנתיים הגיעו מההרים האפריקאים ישירות להרי הנגב, לערד, שם עבד כמהנדס העיר הראשון. ״יחד עם חבר׳ה מצוינים בנינו עיר חיה, צעירה, תרבותית ותוססת עם אוויר נקי, ונבנתה עיר למופת״. כ־20 שנה חיו בערד, בזמן הזה נולדו ארבעת ילדיהם.
בין לבין קיבל אורי הצעת עבודה באיראן, והמשפחה יצאה להרפתקה נוספת באמצע שנות השבעים, בקצה אחר של העולם. ״הגענו למקום שנראה לנו נידח ורחוק, לצד מצרי הורמוז שבמפרץ הפרסי״, הוא מספר. ״עסקנו בבניית שכונות חדשות לחיל הים הפרסי. גרנו בבית עשוי מבוץ מחוזק בקש ממש כמו באתיופיה. חווינו את רעידת האדמה המפורסמת בדרגה 8 בשנת 1979. הבתים מבוץ וקש עמדו יפה ברעידה״. אחרי שנתיים, כשהתכוננו לחזור לישראל, החלו להרגיש ניצנים של שינוי באוויר, בדומה לאתיופיה. ״הרגשנו שמתחילות רוחות רעות״, הוא אומר. התחושה התבררה כנכונה להחריד: בשנת 1979 חלה המהפכה באיראן, שבה הופל שלטון המלך הפרו מערבי, ובמקומו עלה לאחר תהליך פוליטי שליט רודני שמרני ביותר.

״יש לציין מכנה משותף, גם באתיופיה וגם באיראן, תחת שלטון מלוכה, התקיים ביטחון אישי, סדר, היררכיה, שקט, תרבות מקומית משולבת עם תרבות מערבית: קונצרטים תערוכות וכיוצא בזה. כל אלה התקלקלו ועלו בעשן העממי, עד ימינו, וכדאי לזכור זאת״.

בהמשך הגיעו לאזור חדש, בטקסס שבארצות הברית, שם חיו עם בתם הקטנה ובו זמנית בנו בית בחיפה, עיר ילדותם. ״אחרי שנה הרגשתי שהבית, הילדים והמשפחה, קוראים לי, וחזרנו לחיפה״, הוא אומר. בחיפה עבד כמנהל מחלקת הבנייה בעירייה. פרק מעניין היה כשפתחו אורי ואשתו משרד פרטי לתכנון של בניינים. בין השאר תכננו את ההנדסה של בנייני הטכניון בחיפה, ועשרות מוסדות אחרים.
לפרדס חנה הגיעו במקרה, ב־2008. ״הרגשנו שחיפה מזדקנת, ושהגיע הזמן להתחדש. קניתי מגרש עם פרדס תפוזים, תכננו לעצמנו את בית חלומותינו, שיתאים לצרכים ולנוהגים שלנו. הסביבה הייתה חקלאית בתחילה, ולאחר שהתפתחה ונבנתה, אנו מוקפים כיום בשכנים טובים ומשתפי פעולה. המקום שלנו שקט אך במרחק הליכה ממרכז המושבה, ואנחנו מרוצים״.

באירועים וחגים ממלאים את ביתם לא רק צלילי הפסנתר אלא גם ארבעת ילדיהם עם 16 הנכדים ״ושתי הנינות היפות והחכמות״, הוא מוסיף. כיאה לאדם פעיל, אורי ממשיך למלא את ימיו בעשייה, בספורט ובמוזיקה, וגם בכתיבת מאמרים בענייני חברה ומדינה לעיתון הגמלאים של פרדס חנה, לו הוא אף תרם כספית. בין המאמרים שכתב בעיתון זה: היסטוריה של מטבעות א״י בתקופת המנדט; על התרבות הפורחת בא״י לפני שהוקם משרד החינוך; על שביתות המורים, מעמד המורה ושכרו; יבוטל גיל היציאה לפנסיה; זכרונות מאתיופיה.
החוזק של אורי מתגלם באומץ לבנות כל פעם מחדש חיים מלאים בתוך הלא נודע. כשהוא מתבקש לסכם במסר קצר ומעשי לדור הצעיר הוא עונה בצורה מבדחת: ״בלשונו של דן בן אמוץ, ׳כל שן תעמל וזהר מבנקים׳ - תחסוך, תהנה מהחיים, והישמר מהיות עבד למשכנתא״