״הנתינה לאנשים אחרים חוזרת כמו בומרנג״

גל העלייה מברית המועצות בשנות התשעים הביא איתו עולים רבים בעלי השכלה גבוהה. בין העולים הייתה גם אסיה פסחוב, ילידת רוסיה 1952, שעלתה ארצה באומץ רב בגיל 42 בעודה חובקת בזרועותיה תינוק. היא הגיעה עם השכלה בתחום הטכנולוגיה והכימיה, והשאירה מאחור את המעבדה שניהלה. למרות שגם בארץ הכירו בהשכלתה האקדמית, בחרה אסיה להקשיב לרחשי ליבה ולעשות חישוב מסלול מחדש, והחלה לעסוק בעבודת קודש של טיפול בקשישים. עבודה זו אפשרה לה הן להעניק לאחר מעצמה ומרוחב ליבה, והן השאירה לה די זמן פנוי על מנת לגדל את בנה ארתור במסירות ובאהבה. ״בחרתי בילד שלי״, היא מספרת.

היא גדלה בדרום רוסיה, בקווקז. המשפחה חיה אומנם בשכנות טובה עם אנשים מכל הדתות ולא סבלה מאנטישמיות, אבל הרשמים שנותרו מהמלחמה כמו גם החיים בצל המלחמה הקרה הורגשו היטב. ״אני זוכרת את מילותיה של סבתי, ׳אנחנו צריכים להגיע למדינת ישראל׳. כשהגעתי לארץ הרגשתי שאני בבית. כאילו שנולדתי פה״.


אסיה אמנם לא גדלה בפרדס חנה, אך בכל פעם שהיא חוזרת אליה – ולא חשוב היכן ביקרה – עצם הכניסה למושבה מרגיעה אותה. "אני אוהבת את האנשים הטובים החיים כאן", היא אומרת. כששאלתי אותה היכן תרצה להצטלם, תשובתה הייתה מהירה: ״ניפגש במועדון״. מדובר במועדון מופ״ת לניצולי שואה דוברי רוסית, בו אסיה מתנדבת קרוב לארבע שנים.״כשאני שומעת על מקרה שקרה ליהודים אפילו לפני מאות שנים, כואב לי הלב״, היא מעידה. בהתנדבותה עם ניצולי השואה היא רואה שליחות וחובה מוסרית. ״אם את נותנת לאנשים את כל מה שאת יכולה – זה חוזר אלייך כמו בומרנג. ואת החוק של הבומרנג אף אחד לא יכול לבטל״.

את התנדבותה במועדון החלה כמתרגמת עבור אנשים מבוגרים שהתקשו בעברית, בכדי שיקבלו את העזרה לה הם ראויים. עם הזמן הכירו אותה דוברי הרוסית של גיל הזהב במושבה, ולמדו שאפשר תמיד לפנות לאסיה ולקבל כתף חמה, עצה טובה, אוזן קשבת ועזרה. ״רוב האנשים רוצים שיהיה לצידם מישהו שאכפת לו״, היא מסבירה את העזרה העצומה שיש בהקשבה לבדה, ואומרת בהכרת תודה, ״אני מקבלת פה הרבה אהבה״. עבורה המועדון מזמן הפך לבית.

המסר שאסיה מבקשת להעביר לדורות הבאים ברור: ״טוב לנו להיות עם צעירים וגם הם צריכים להעניק תשומת לב למבוגרים ולמשפחות שלהם. גם הם יתבגרו יום אחד, וטוב שידעו שצריך לעזור לאנשים. בלי עזרה זה לזה אנו אבודים".