״באנו לארץ לשישה חודשים, ונשארנו״

רומה ברוקס הייתה בת 5 כשנודע לה על הקמת המדינה. כשהיא מספרת על הרגע הזה היא מופתעת מעוצמת הרגש שהזיכרון עוד נושא עימו: ״זה היה יום שבת בבוקר, אבא שלי הלך להביא עיתון, אמא הייתה עדיין במיטה. הוא פתח את העיתון ואמר,״ היא מדגישה כל מילה ומילה, ״יש לנו מדינה״. שקט משתרר בסלון ביתה, בית קרקע שנבנה בשנות השלושים, מוקף גינה ובה עצי הדר בני עשרות שנים ששתל בעלה המנוח, מלווין. הסיפור עוד מהדהד בחלל האוויר, ולרגע אחד אפשר לשכוח מהכול, ולדמיין.

רומה נולדה באנגליה בשנת 1943, להוריה סופי ונתן. היא גדלה בדרום לונדון בביתם הציוני הדתי. ״תמיד רציתי לגור בארץ. כשבאנו לכאן בפעם הראשונה נסענו ברכבת והיו צעקות ודחיפות ואותי זה הבהיל, אבל דווקא מלווין ראה את אנרגיית החיים הזו והתאהב במקום. בסוף גם אני. החלטנו לבוא לשישה חודשים, והנה אני עדיין כאן״, היא אומרת וחיוך מתפשט על פניה.

ב־1973 עלו לישראל עם בתם בת ה־3, באונייה ניל״י. תחילה הגיעו לפתח תקווה ובהמשך למרכז קליטה בפרדס חנה, או ׳חרדס פנה׳, כפי שהיא אומרת. ״ככה חשבתי שקוראים למקום״, מסבירה. מלווין התחיל לעבוד כרופא כללי ורומה כרופאת שיניים בבית ספר יסודי. הם אהבו את האווירה הכפרית והחמה, ואת העובדה שאפשר ללכת ברגל לבית הכנסת, בניגוד לעיר הגדולה שממנה באו. ״זה היה עולם אחר,״ היא מסבירה.

כשהגיעו לארץ סיפרו להם שביום כיפור יש שקט מוחלט ואווירה מיוחדת. הם ציפו לזה, אבל יום כיפור של אותה שנה היה אחר: ״שמענו אווירונים ולא הבנו למה עושים תרגילים ביום כזה. אמרו לי שמצרים וסוריה נלחמים, חשבתי שהם נלחמים אחד עם השני. אנחנו היינו כל כך נאיבים, לא הבנו שיש מלחמה״.

בהמשך פתחה בביתה קליניקה פרטית לרפואת שיניים לילדים, ובשאר הזמן טיפלה בילדיה שלה. ״יש לי ארבעה ילדים פנטסטיים, ועשרה נכדים שאני מאוד אוהבת. הם האושר שלי,״ היא מסכמת.

רומה מתנדבת בחלוקת ארוחות לנזקקים, לומדת גמרא פעם בשבוע והספיקה גם לחצות את הכינרת בשחייה. כבר 20 שנה היא מתנדבת בטהרה בחברה קדישא, ״אני מרגישה מחויבות גדולה בטהרה, לתת כבוד אחרון לאישה שהלכה לעולמה״, היא מדגישה. פגשתי אישה פעילה ואנרגטית, עם חיוך שנוגע עמוק בלב, וסיפור שנוגע עמוק בשורשים.