״אני אוהבת את האווירה והקהילתיות בפרדס חנה"

"אני והמדינה נולדנו ביחד", מצהירה חוה לוין באמירה שמעידה לא רק על שנת לידתה, אלא גם על חיבורה לארץ ישראל. חוה נולדה ב־1948 בוושינגטון הבירה. בני משפחתה, שחיו בזמן הפוגרומים באוקראינה, עברו חוויות קשות מנשוא. הוריה היו מבין ניצולי הפוגרומים, ועל מנת לשרוד ברחו לארה"ב. "גדלתי והתחנכתי בבית דתי עם אמונה ואהבה לישראל", היא מספרת.
אביה היה אלוף משנה בצבא האמריקאי, ועבד בפנטגון במשך 36 שנים. חוה למדה בבית ספר יהודי, "הכיתה שלי הורכבה מילדים של ניצולי פוגרומים או ניצולי שואה. רובם הגיעו מבתים בלי כסף, והוריהם פשוט התחילו חיים מאפס".
אחרי התיכון למדה באוניברסיטת ישיבה – שטרן קולג' – שם פגשה את דויד, בעלה. כמה שבועות לפני שהתארסו, הגיעה ידיעה שמשהו קורה בארץ. בזמנים ההם היה קשה לדלות מידע מדויק, אך הם הבינו שמשהו לא טוב מתרחש. "זה היה לפני מלחמת ששת הימים״, היא נזכרת. ״אחרי המלחמה התחתנו ובקיץ 1968 עלינו ארצה". שיר הכניסה לחופה של השניים היה לא אחר מ'ירושלים של זהב', בליווי נגינת תזמורת. "כשהתחתנו השיר עוד היה חדש," היא משתפת בהתרגשות.
לישראל הגיעה כשהיא בחודש שביעי להריון ובקושי דוברת עברית, אך מיד הרגישה בבית. "לא היו אז הרבה אמריקאים בארץ. אפילו ילדה קטנה שאלה אותי פעם – את אמריקאית? את מכירה את אברהם לינקולן?" היא מספרת וצוחקת. כדי לשפר את העברית דאגה לקרוא בכל יום עיתון. דויד עבד כמורה לאנגלית בתיכון בנים דתי בפרדס חנה. מאוחר יותר גם הקים בית ספר מקצועי דתי לילדים שהגיעו מהרחוב או ממשפחות קשות יום. לאחר כמה שנים התמודד לראשות המועצה וכיהן כראש מועצת פרדס חנה. "העריכו אותו מאוד", היא מתגאה.
בשנת 1986 התחילה לעבוד בבית הילדים בנווה מיכאל עם ילדים בסיכון, ולמעשה שם היא עובדת עד היום. ניכר שחוה נהנית מאוד מהקשר עם הילדים במקום המקבל והאוהב. "אני אוהבת את האווירה והקהילתיות בפרדס חנה ותמיד אהבתי", היא מסכמת. לחוה 11 ילדים, ולדור הצעיר היא מוסרת: "ההורים תמיד אומרים לילדים 'תהיו טובים', אבל אל תהיו רק טובים – תעשו טוב. תהיו נחמדים אחד לשני". עבור חוה, שנתנה ונותנת מעצמה מעל ומעבר, להעניק עזרה לאחר זו זכות.