"עם המשכילים, אני יודע לדבר אבל הנשמה שלי עם העמך".

סיפורו של גיאת מתחיל ב־1943 בעיירה כפרית קטנה במחוז חאמר תימן. עשר משפחות הוא מלוא היקפה של הקהילה היהודית המעטירה בסנטן קרתא קדישא, אבל קוטן מניינה לא היה בו כדי להעיד על עומק איכותה הרוחני והמוסרי. מושבת תלמידי חכמים, כזו שראשיה בעמקי תורה, ידיה ברגבי אדמה ובליבה תשוקה אחת יוקדת - כיסופים של געגוע למולדת עתיקה שאיננה אך עודנה, עודנה בליבם, עודנה בזיכרונם. תשוקת הגעגוע לארץ ישראל, כיסופי תכלית הכוסף לרצות אבניה ולכונן עפרה של המולדת העתיקה, הם שהיו לרוח תקוות תמיד המפעמת במפרשות חייהם. כל העת, מספר משה, ידעו בנות ובני הקהילה שבבוא היום יישמע קול התור במדבריות תימן ויעלו בחומה כל אותם המשתוקקים לרצות אבניה ולכונן עפרה של ארץ חמדת האבות והאימהות. זו הגרסא דינקותא של משה, ארץ ישראל לעם ישראל, גרסא דינקותא שליחה לא נס גם היום כשהוא בסוף העשור השמיני לחייו – זו התודעה שהנחתה אותו בכל צמתי ופרשות חייו, זו התודעה שהייתה לו ועודנה לו כעמוד אש וענן כאדם, כאיש, כאב, כמורה וכמחנך – בימות משבר כמו בימות צמיחה.
בן שלישי הוא משה לאמו ולאביו, אותו שכל שעה שהוא בן שנתיים בלבד, אך גם יתמותו על העוני, המצוקה והקושי שבה לא היה בה כדי לרופף את רוחו של משה, להפך – רק חיסנה, חישלה וכוננה אותו לאיש ואדם. כי כזה הוא משה, כל גל משבר שעבר עליו קיבלו באהבה וביקש למנפו לערוץ של צמיחה והתחדשות. כך למד מזקנו הגדול, סבו שהיה לו לאב, שהיה מנכבדי העיירה, על היהודים והגויים שבה – "ברוך דיין האמת", זו הייתה תגובת סבו אשר נצרבה על לוח לבו של משה בן השמונה לגזזת הפאות באוהל המרכזי בחאשד, זו גם הייתה תגובתו להוראת הקברניט של מטוס העלייה, "אמרו לסבא שלי שהמטוס ייפול אם יביאו עימו את כספו, והוא נתן להם. 'ברוך דיין האמת', בירך". מורשת סבו, מספר משה, היא ש"בכל דבר גדול יש גם דברים נוראיים שקורים, ואני מקבל את זה באהבה. אין מה לעשות, אם זה מחיר הגאולה, הרי שהוא שווה. אלו ייסוריה של גאולה".
כנכד לעם עולם וכשזו מורשת זקנו, החל משה את חייו בארץ ישראל – תחילה במעברת עין שמר ומשם צפונה בואכה מושב אמירים, וחוזר חלילה לפרדס חנה שהייתה לו לאהובתו ממבט ראשון, כזו שחרף שליחויותיו החינוכיות הרבות למעלות, בית שאן, מילווקי, מונטריאול וגבעת אולגה תמיד בחר לחזור אליה. "אני איש פרדס חנה", הוא מספר בערגה בוטחת, "איך שר יהורם גאון, 'הייתי בפריז וגם ברומא, ואין כמו ארץ ישראל'? אז ככה פרדס חנה עבורי. הבסיס תמיד כאן, תמיד חזרתי לכאן".
ראשיתו במושבת הברון שבצפון השרון אין בה כדי ללמד ולו ברמז דק לקריירה המפוארת של המחנך הדגול מפרדס חנה – בן עשר היה כשהגיע למושבה, אימו נישאה בשנית ומשפחתו דלת האמצעים וקשת היום התגוררה במחסן פח מאחורי ביתה של אחת מהמשפחות שעלו ארצה מתימן עוד קודם לקום המדינה. לפרנסת שלושת בני האישה ובנם המשותף, נדרשו אימו של משה והאיש שהיה לה לאיש לעבוד בשדות חיפה מזריחה לשקיעה. אלא שתינוק עול בימים בביתם, בכורה למד בישיבה בחדרה ושהה שם בתנאי פנימייה, "ומי ישמור את התינוק?", שאלני משה ומיהר להשיב, "אני בלית ברירה הסתגלתי. הם היו יוצאים לעבודה בשש בבוקר והמשימה שלי הייתה לטפל בתינוק ובעז שבחצר, על מנת שתיתן חלב לאחי התינוק". בן העשר האמיץ שזכר את מורשת סבו, לא חת ולא התיירא מאתגרי החיים, את כולם קיבל באהבה משל היו הם ייסורים של גאולה, כי זהו מחירה של ארץ ישראל, בניינה והחיים שבה. "הייתי מאכיל את אחי", הוא מספר, "וב־8:00 רץ לבית הספר, אבל ראשי היה בתינוק. הייתי מסיים שיעור ראשון ושני, ורץ מהר מהר ומגיע כשאחי מתעורר, ואז הייתי מחתל, מלביש, משקה ומאכיל. אבל הוא לא היה נרדם בחזרה, אז הייתי מחכה עד שיירדם כדי לחזור לכיתה".
אלא שלא תשורה קיבל ממוריו ומחנכיו בתמורה, נהפוך הוא. "הייתי מאחר פעם אחר פעם", הוא מספר, "ולמורה נמאס. הוא אפילו לא קרא את המצב, הם לא הבינו את העולם שלנו. אז חטפתי סטירות. יום אחד באתי לבית הספר ואיחרתי שוב, והמורה הרגיש שמותר לעשות לי הכול, אז הוא לקח את תיק הקרטון שלי, זרק אותו מקומה שנייה ואמר לי להסתלק משם, והסתלקתי. התמונה הזאת, לזרוק תיק עם ספר קודש, שהוא לא רק קדוש אלא היה יקר המציאות בתימן... אז גמרתי עם בית הספר, אמרתי לעצמי שאני לשם לא חוזר יותר, ואכן לא חזרתי. אימי המסכנה הייתה עסוק בהישרדות עם בעלה, ואני הסתובבתי וטיפלתי באחי במשך חצי שנה במשרה מלאה".
בגיל 12 עבר ללמוד בישיבה בפתח תקווה, ארבע שנים למד שם ובגיל 16 עלה בידו לסיים את כיתה ח' בהצלחה. לאחר מכן ביקש להתקבל ללימודים בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, אך ידיעותיו הרפות במקצועות החול עוררו התנגדות לבקשתו זו בקרב הצוות הפדגוגי. מי שפרס עליו את חסותו הרוחנית היה האיש שהיה ועודנו לו לרב ודמות מופת, הרב משה צבי נריה זצ"ל, אשר דרש לקבלו לישיבה בתנאי שיעמוד בשורה של אתגרים חינוכיים. הרב נריה היה למחנך הראשון שהאמין בו ונתן לו הזדמנות ומשה עט עליה בכל הווייתו, עמד באתגרים ומנער שעד אז "ראה בספר האויב הכי גדול" הפך לאיש שספרו לא מש ממנו. 1,500 ספרים, עבי ודקי קרס, ספרי קודש וחולין, בתורה, במדע ובאומניות, הם כעטרת לקירות ביתו – את רובם המכריע קרא מכריכה לכריכה, ואת יתרתם כמו את שיצטרפו להם הוא מתכנן לקרוא גם כן. "לא יודע מאיפה נכנסה בי המוטיבציה הזו ללמוד," הוא מספר לי, "עד היום אני לא מפסיק".
מפגשו זה עם הרבנים נריה ואופן בכפר הרא"ה וכמו גם זכרונו המתוק ממורה אחד באמירים שהסכים להאמין בו גם היכן שהאחרים אמרו ממנו נואש, עוררו במשה הצעיר השראה. בתום חוק לימודיו בישיבת כפר הרא"ה החליט משה שבכוונתו להיות למורה ומחנך בישראל, כזה שמאמין בתלמידיו, כזה שנלחם על תלמודם ועל הגשמתם ולא מוותר. אף שהיה חסון, את חובת שירותו הצבאי בחר למלא דווקא כמחנך – הוא הגיע למעלות, שם הכיר את אשתו, מחנכת דגולה גם היא. לאחר שירותו הצבאי, נסעו רעייתו והוא לשליחות חינוכית בבית שאן, בה לצד עבודתו בהוראה השלים את לימודיו לתואר הראשון בהיסטוריה ותנ"ך באוניברסיטת בר אילן. ושוב, במורשת סבו, לא נתן למרחק ותנאי הדרך להכריעו, "הייתי נוסע בקטנוע ללימודים, בחורף ובקיץ, הייתי מסיים את השיעורים בעשר בלילה וחוזר לבית שאן אפילו תחת גשם שוטף, שלוש שעות נסיעה כך פעמיים בשבוע".
את מסירות הנפש הזאת על התורה והתלמוד, שלו ושל תלמידיו, הפך לשליחות של חיים שנפרשה על פני 38 שנה – במעלות, בבית שאן, בחדרה, בגבעת אולגה, במילווקי, במונטריאול ולפני, אחרי ותוך כדי בפרדס חנה מכורתו ובכורתו. בשליחותו זו ראה משה קיום הצו ההיסטורי של קהילת סנטן לבנות את ארץ ישראל, ואין בניין אלא בחינוך. משה ראה עצמו חלוץ בבניין הארץ, ועשה כל שנדרש לשם כך – תואר ראשון ותואר שני, ואפילו באנגלית, להתעמת עם מערכות או לגמוע קילמוטראז', ברכב דו גלגלי, ארבע גלגלי או בעל כנפיים – כל שהאומה תידרוש לבניינה, משה חלוץ וראשון.
משה הוא האיש שיצא מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, אך בצאתו את הבור בחר שלא לשעוט קדימה אלא להביט לאחור, להושיט יד לאחיו שנותרו בבור ולפעול ללא ליאות לחלצם משם, להבטיח את הזדמנותם לעלות כמוהו לפסגות רמות ולהתעקש שיממשו את ההזדמנות הזאת, וכל מחיר שיידרש משה נכון היה לשלם. מעולם לא גבה לבו, גם לאחר שכבש פסגות אינטלקטואליות ומקצועיות, גם לאחר שרווה הישגים כבירים בארץ כמו מחוצה לה, משה הקפיד לראות עצמו כילד היתום והעני שהקב"ה שלח לו מחנכים שהאמינו בו ועשה הכול כדי להמשיך בשליחותם של מוריו הגדולים ולהאמין בתלמידיו שלו. "המופרעים ואף העבריינים גדלו לתוך מציאות מסוימת", מסכם משה את משנתו החינוכית, "גם אני גדלתי ככה, הזדהיתי איתם ואהבתי אותם ולכן ראו בי תמיד כתובת. האנשים האלה הם האנשים שבליבם הכי טובים, חבל וכואב שהגיעו לאן שהגיעו. אלה החברים הכי טובים שלי גם שאני כאילו מנהל בית ספר, אלה עמך ישראל, אלה האהובים עליי ביותר. ואני עמך כעמך. עמך ישראל, אותם אני אוהב. לא את המתחכמים והמשכילים, אני יודע להתנהג ולדבר כמותם, אבל הנשמה שלי עם העמך".
בגיל 56 החליט משה לפרוש מהוראה פדגוגית ולעבור להוראת נהיגה, כך שילב שתי אהבות גדולות של חייו – נהיגה והוראה. שבע עשרה שנה לימד את נערות ונערי האזור נהיגה, לרבות בנותיו, נכדיו ונכדודתיו. כדרכו, גם בהוראת נהיגה ראה ערך, חלק של ממש בבניין הארץ, מימוש צוואת קהילת סנטן לבנות את ארץ ישראל, בכל עת ובכל אשר יידרש.
משה, ר' משה, הוא עמך כעמך – ערב מלאת לו גבורות שנים, הוא מוסיף לעמול על תלמודו ומרביץ תורה ומורשת בחמש בנותיו, עשרים נכדיו וארבעה עשר ניניו. "הבעיה שלנו", הוא אומר בקולו הנוגה אך מלא האמונה, "היא בדור הבא אשר לא תמיד לומד את המורשת. לכן, לבנותיי ונכדיי אני מקדיש זמן רב בהקניית המורשת שלנו, הידע שלנו, הם חייבים לדעת". אך פה לא חורג ממנהגו של הרבצת תורה בנחת, בנועם ובמתינות "אני משתדל להעביר לנכדים, הם יודעים בדיוק מה הציפיות שלי. אבל אני לא כופה שום דבר".

ר' משה גיאת, הוא דמות מופת שהיה ועודנו מעמודי התווך המוסריים, הערכיים והחינוכיים של פרדס חנה. מחנך דגול שהראה שאפשר גם אחרת, והכול בכוח של אמונה באדם ובטוב.