"כדור האויב אינו מבדיל בין דת או גזע"

"במרומי הכרמל, בכפר קטן בשם עוספיא נוצר קשר מיוחד והדוק למולדת ארץ ישראל, קשר שהכיל הרבה גאווה, מחויבות, שמחה, כאב וחברות לחיים", כך מספר לי שייח' חסין מנסור. ההתרגשות ניכרת בו כשהוא מסתכל באלבום התמונות שמנציחות רגעים מחיים שלמים. הוא מתמלא גאווה במיוחד כשעוצר על תמונות משירותו הצבאי בשנות ה-50', שכן חסין זכה להיות מראשוני הדרוזים שהתגייסו לצה"ל.
הוא נולד במאי 1936 בכפר עספיא שעל הכרמל, ובגיל 18 התגייס לצה"ל בעקבות חוק גיוס חובה שחל לראשונה על הצעירים הדרוזים. הוא נקלט ביחידה 300 שזכתה לשם "יחידת בני המיעוטים" וסיים את שירות החובה שלו לאחר שלוש שנים מלאות, בשנת 1959. אל צה"ל הגיע כשהוא דובר עברית רהוטה הודות לעבודה שעסק בה מחוץ ליישוב. דבר זה נתן לו יתרון על פני שאר החיילים הדרוזים שלא הכירו את השפה היטב. כך בזכות ידיעת השפה העברית שימש כחוט המקשר בין החיילים הדרוזים למפקדים, כאשר תירגם וסייע בתקשורת ביניהם. "יש לי זיכרונות רבים מתקופת השירות הצבאי", הוא מספר לי. במיוחד זכורה לו תקרית עצובה במהלך סיור הכרת שטח בחבל לכיש בדרום הארץ בשנת 1957. "נפתחה לכיווננו אש מגבול ירדן וכולם נשכבו כדי לתפוס מחסה. הסמל שהוביל את הסיור מיחידת הנחל נפל במרחק כמה מטרים קדימה ואני זחלתי לכיוונו. ניסתי לדבר אתו אך לא היה מענה. כשהגעתי אליו הבחנתי שהוא נפגע בחזהו ונהרג במקום",הוא המשיך ואמר כשדמעות בעיניו: "כדור האויב אינו מבדיל בין דת או גזע ומטרתו להרוג".
באותה שנה, 1957, זכורה לו גם תקרית אחרת, משמחת יותר, בעת מסדר קבלת פנים לאלוף פיקוד דרום, חיים לסקוב. "היינו באיזור תל ירוחם, והאלוף פנה לכל חייל באופן אישי והם הצדיעו לו בכבוד", הוא נזכר. "כשהאלוף הגיע אליי הצדעתי ורקעתי ברגלי בעוצמה כאקט כבוד. שאר החיילים התחילו לעשות כמוני, והאלוף בתגובה אמר 'זה מסדר טוב'. מאז המנהג נשמר ביחידה".
לאחר השחרור התחיל לבנות את חייו, ולמחייתו עבד בנמל חיפה תחילה כפועל בתפעול ובעקבות תאונה, עבר למסלול ניהול במזכירות הנמל. הוא נישא למג'ידה ויחד בנו בית בעספיא, והביאו תשעה ילדים. אחד מהילדים האלו – הוא אני. אני מודה על הזכות שניתנה לי להכיר באבי צד נוסף, שנחשף במפגשים שלנו. צד שמעולם לא הכרתי, אף כי אני מכיר אותו כל חיי. היה חשוב לו שנשב פנים מול פנים בתוך הבית בכדי שיציג את התמונות ששמר מתקופת השירות שלו, חלקן כבר עם צבע דהוי, חלקן הצהיבו ואף התפוררו. לא מובן מאליו איך שרדו כ-60 שנים. אף כי התמונות דהו, זיכרונו נותר צלול והרגשתי איך אנו צועדים יחד בשביל זיכרונותיו. בגאווה רבה הוא דיקלם שמות של אנשים ששירתו לצידו באותה תקופה ושמות של מפקדים וככל שהוסיף לספר, כך הרגשתי אור זורח מתוך עיניו. היה זה כאילו הזמן חזר לאחור וניתנה לו הזדמנות נוספת לצפות בעבר, דבר שריגש אותי מאוד. המסר שלו היה חד וברור: "תן כבוד למי שמכבד אותך, ועל אדמת המולדת מגנים, גם אם זה עולה בדם".