אורי וולשטטר

הוריי, מרים ויצחק וולשטטר ז״ל, הכירו בגרמניה בתום מלחמת העולם השנייה. לאחר שהתחתנו ונולד להם ילד, הסתייע בידם לעזוב את גרמניה לטובת כמה מקומות, ביניהם קנדה וארה״ב. אבל אימא לא הייתה מוכנה לשמוע על שום חלופה, היא רצתה להגיע רק לארץ ישראל. בדרכם לארץ, עקב תקלה באונייה נוצר מחסור קשה באוכל, ולאימי, שהניקה את בנה התינוק, נגמר החלב. לא די בכך שעברה את התלאות באושוויץ ואיבדה הורים ואחים, אלא גם כשהגיעה סוף סוף לישראל נאלצה להתמודד עם אובדן נוסף. הילד שהביאה לעולם הגיע ארצה תשוש, וכאן נפטר.

בשנת 1948 הוריי התמקמו בבית ערבי שקיבלו בשכונת בן דור, לשעבר הכפר הערבי ״חוואסה״. הם לא ידעו את השפה, אך הצליחו להשתלב בחיים כאן. אבי עבד תקופה בריצוף ולאחר מכן בקליל, מפעלי אלומינום. הוא התקדם להיות מנהל עבודה, תפקיד שמילא עד הפנסיה. אימא עבדה בניקיון חדרים, בטכניון ובבית מלון. גם היא התקדמה ובהמשך פתחה עסק קייטרינג לאירועים עם עוד שתי שותפות, עבודה שאהבה עד מאוד. אני נולדתי בשנת 1956, ויש לי אח בכור שגדול ממני ב־5 שנים. היו תקופות שלא היה קל בבית, לפעמים אפילו לא היה אוכל. למרות זאת, הייתה לנו ילדות מאושרת. בילינו בחוץ עם חברים, שיחקנו כדורגל. כשבגרנו אני ואחי עבדנו יחד במפעל המלט.

עד היום אני גר בנשר ופה הקמתי משפחה יחד עם אשתי לאה. אנחנו אוהבים את המקום. יש לנו שלושה ילדים נשואים, 12 נכדים, ועוד אחד בדרך. אימי הלכה לעולמה בשנת 2022 ואני מלא געגועים. אני שמח על הקרבה שהייתה לנו, ועל כך שיכולתי לעזור להוריי גם בימיהם האחרונים. בחרנו להצטלם בחצר הבית הישן שלנו בבן דור, בה אבי נטע עצים במו ידיו.