הצנחן ששחרר את ירושלים

"שנים לקח לי להפנים את גודל האירוע בו השתתפתי", מספר לנו חיים פוקס אודות השתתפותו באחד האירועים שינו את פני המדינה. "שירתתי ביחידת הצנחים ששיחררה את ירושלים והכותל המערבי במלחמת ששת הימים", הוא ממשיך. "לא ידענו מה יהיה. בתחילה, לא היינו מיועדים לצאת לירושלים, אלא לצנוח דווקא בסיני. כשהתארגנו באזור שדה התעופה, הגיעה ההוראה לעזוב הכל, לקחת ציוד ונשק אישי ולעלות לירושלים", הוא נזכר. פוקס יחד עם חבריו ליחידה, הגיעו לעיר כשהיא מצוייה תחת הפגזות כבדות ולחימה עזה בשטחה ולפנות בוקר, נכנסנו מעבר לשטח המפורז במטרה לחדור אל פרברי העיר העתיקה. "אף אחד לא ידע מה יש שם וחששו כי האזור ממוקש והפלוגה שלי הייתה צריכה לפוצץ את המעבר בשדה המוקשים. כשנכנסנו לשכונת שייח ג'ראח, שנמצאה בין בית הספר לשוטרים לגבעת התחמושת והשער הצפוני של ירושלים העתיקה, הצלחנו להיכנס עם מספר נפגעים קטן. כשהגענו לחצר בבוקר, ראינו חלק מהנפגעים והבחנו אף ברופא ערבי שטיפל בפצועים שלנו שהיו שם". לאחר יום לחימה בגבעת התחמושת ודרך הצנחנים, פעלה הפלוגה במשך שעות כדי לטהר את השטח מפני התנגדות מקומית ולאחר סדרת קרבות אינטנסיבית, ההתנגדות שככה וכמעט נעלמה. טנק ניסה להיכנס לתוך העיר העתיקה ונתקע בשער שכם. זחלנו מתחתיו ומעליו ועלינו להר הבית", הוא משחזר. "בהר הבית היה ירי של צלפים כל הזמן. אנשים שהכירו את המקום, כמו הרב גורן רצו לעבר הכותל, רצנו אחריהם והגענו לשער המוגרבים, עברנו אותו וראינו את הכותל, וחלק מהחבר'ה עלו על הר הבית, ותלו את הדגל שלנו של ישראל". הוא מודה כי המפגש הראשון עם הכותל היה מלווה ברגשות מעורבים. " לא הבנו את גודל האירוע שהיה. הכותל היה סמטה עם חושות בצד שמאל שלה ובצד ימין היו אבני הכותל ובאמצע הייתה מחראה. היו מצבות שנלקחו מבתי הקברות שעל הר הצופים והר הזיתים שעשו מהם שירותים", מספר פוקס. "באותו הרגע, זה לא נראה לי מקום קדוש אם עושים דבר כזה שם ולא הבנתי את עומק המשמעות של כיבוש ירושלים לחזקתנו". רק בתום הלחימה, הוא מציין כי האירוע שינה את אורח חייו לחלוטין. "כשהייתי בהר הצופים, ראיתי אנשים בוכים, אנשים מתפללים. הם איבדו את המחסום והוציאו את הרגשות שלהם והאהבה לירושלים. עד היום אני אוהב את העיר הזו ואוהב לטייל בה ומקווה שתישאר לנצח בידינו". חיים, יליד הארץ, הוא אדם שקט וצנוע, מהזן הנדיר של בני האדם שתורמים לחברה מתוך תחושת שליחות ופחות בשביל הכותרות והאגו. הוא עבר תלאות רבות בחייו, בין אם בהשתתפות ברוב מלחמות ישראל ואובדן של בן מאומץ בנסיבות טראגיות, אך תמיד עם התקווה בלבו להמשיך קדימה. אל נשר הגיע לפני כ-50 שנה עם אשתו ונטע בה שורשים. ביתו אותו בנה במו ידיו, ממוקם בגבעת נשר והנוף הנשקף עוצר נשימה. "בחרנו לבנות כאן את ביתנו בזכות הנוף מדהים והאווירה שהייתה כמו בקיבוץ. כשהבית שלנו נשרף לפני 12 שנה, אנשים שאני לא מכיר באו ועזרו לנו", הוא מציין. "אנחנו חיים בטבע והטבע הוא חלק מאיתנו. כל מי שבא לבקר אותנו מרחבי הארץ, אומר שאנחנו גרים בגן עדן. אני מקווה שיום אחד גם הילדים שלנו יחזרו לגור פה", הוא מסכם.