"הצילום הוא חיי"

"בעל חנות צילום מיתולוגית" – זה כל מה שידעתי על מרדכי גנון לפני שפגשתי אותו. "מורדי! הנה הוא הגיע!", שמעתי את שושנה, אשתו של מורדי, צועקת מבעד לדלת. בפנים ציפתה לי קבלת פנים חמה, עם מגוון מטעמים מרוקאיים תוצרת בית, ותה חם ביום חורף גשום. כבר ממבט ראשון רואים על מורדי שמדובר בנפש של אמן, שנדמה כאילו הוא מצלם בעזרת דמיונו בלבד. מילדותו נהג לצייר ובגיל 16 רכש את המצלמה הראשונה שלו והתאהב בעולם הצילום. "ציור וצילום הם עולמות מקבילים. באחד יש מכחול וצבע, ובשני מצלמה", סיפר לי.מורדי, בן 75, יליד מרוקו, נשוי לשושנה ואב לארבעה ילדים. הוא עלה ארצה בשנת 1955 כשהוא רק בן 10. תחילה עבד במשטרה, אך עם השנים הזיקה שלו לצילום משכה אותו לעזוב את המשטרה ולצאת להגשים את כישרונו, ולהיות צלם. הוא רתם את אשתו ויחד הקימו את חנות הצילום המיתולוגית "סטודיו גנון" הממוקמת במפגש אורן הכרמל. עקב בצד אגודל הפך הסטודיו לצילום למפעל חיים: שם בניו היו לו לעזר ובתו היפה הפכה למודליסטית צילום עבורו. מרדכי היה האדם שמאחורי הקלעים. ביחד עם חשיבתו האומנותית, ויחד עם משפחתו המאוחדת החנות הפכה לאגדה בעיר."הצילום הוא חיי" הוא אומר. הוא צילם את "כו-לם" בכל רגעיהם החשובים, החל מבריתות, בר-מצוות וחתונות, ועד צילומים עבור ראש העיר האגדי של נשר, מר דוד עמר ז"ל. מורדי צילם למותגי אופנה ואף זכה במגוון תחרויות צילום ארציות, אך החריש מלספר על הצלחתו המקצועית. "הוא מאוד צנוע", מציינת בפניי שושנה, וזה חלק מהקסם שלו – הצניעות. "הצילום הוא הדרך שלי לתעד את ההיסטוריה בעולם שהולך ונעלם", הוא מספר לי בעודו פורס בפני מאות צילומים שצילם לאורך השנים. בביתו תצוגה של מצלמות ישנות "מפעם" אשר ליוו אותו בדרכו המקצועית. "זאת מצלמה מתחילת המאה", הוא מספר לי ומתעמק להסביר על המנגנון הייחודי ועל שיטת הצילום של אז, כשהיו משתמשים בסרט צילום, מפתחים אותו בזהירות רבה ובמקצועיות ומחכים בסבלנות לראות מה התוצר. כיום, כשאנו חיים בעידן בו האצבע על כפתור ה"סלפי" קלה, ותמונות משותפות זורמות במדיות בהרף עין, נדמה לעיתים שמשהו מהקסם הזה נעלם. אני מביט על מורדי שהעביר לילות רבים בחדר החושך בו פיתח תמונות, להן חיכה בסקרנות מרגע הלחיצה על הקליק, ולומד ממנו לא רק על עולם הצילום הרחב, אלא גם על מהי סבלנות, נחישות וצניעות. הבנתי כיצד בחדר החושך בחנות הצילום שלו, מרדכי מצא את האור. בין העולם הישן לחדש, בין עידן הפילים לעידן הדיגיטל, נראה כי יש דבר שלא השתנה עם הזמן – היכולת שלו להביט על העולם דרך עדשה ובעיניים של צלם.