אדוה תיארה כאב, אובדן ושכול, הצילה
פצועים מהמסיבה ברעים בשבעה באוקטובר
והייתה אחראית לתחקירים, חשיפות
ומהדורות חדשות מרכזיות, שהביאו את
המלחמה לסלון של האנשים בבית.

"זו אדוה דדון מחדשות 12, אם יש כאן מישהו בחיים, אם מישהו שומע אותי, צא אלינו, אנחנו ניקח אותך למקום מוגן". המילים האלו הדהדו אל תוך פרדסים, בורות וואדיות, אל שממה וריחות עשן ומוות, נוגעים בנשמתם של צעירים שראו את התופת בעיניים. והקול, קולה המוכר של מגישת החדשות מערוץ 12. "זו הייתה הבטחה לא נכונה", אמרה אדוה בנאומה בכנסת. "לא היה לנו מרחב מוגן להציע, היינו תחת אש. אבל הם יצאו אלינו מכל מקום ואנחנו לקחנו אותם איתנו ליישוב פטיש מתוך התופת..."

בשבעה באוקטובר העירה אדוה את בן זוגה, ידין גלמן, לבוקר של מלחמה. הודעות מכל עבר בישרו על אירוע נורא שמתחולל בדרום. ידין יצא לבסיס סיירת מטכ"ל, ואדוה לכיוון שדרות. "ראם, בת הדודה שלי שלחה לי את המיקום של המסיבה וראיתי בכך סימן", הסבירה. שום דבר לא הכין אותה למראות הנוראיים של המסיבה. "פגשתי שם אדם מדהים, מלאך ללא כנפיים, בשם רמי דוידיאן. הוא אמר לי: אדוה, אני חושש שמדינת ישראל לא יודעת מה קורה כאן. את חייבת לבוא, ולהזעיק עזרה". אדוה הבינה שיש לנוכחות שלה במקום שליחות חדשה והתחילה בהענקת סיוע ככל יכולתה, הצילה רבים, אך בפעמים רבות זה כבר היה מאוחר מדי. רק כשלא היה יותר מה לעשות היא חזרה לתפקידה המקצועי. "התקשרתי לעורך החדשות שלי ואמרתי לו שאני לא בטוחה שאני יכולה להיות זו שמבשרת למדינה מה קורה פה. שאלתי אותו: מי שמני להיות האדם שמבשר למדינת ישראל על כמות כזו של אנשים ללא רוח חיים?". באותה עת ההערכות הראשוניות דיברו על עשרים הרוגים, אך אדוה בעצמה ראתה כבר למעלה ממאה צעירים ללא רוח חיים. הצופים בערוץ 12 שמעו מהאישה שלא רצתה לחלוק איתם את הזוועה שעיניה רואות רק את המילים הבאות: "זו הזירה הכי קשה שנראתה אי פעם במדינת ישראל", אמרה דדון, "ואנחנו כאן בשטח לבד". היא פנתה לכוחות הביטחון וביקשה סיוע. "המשימה העיתונאית הייתה משנית. הבנתי שעלינו להציל אנשים. ראינו רכבים עולים באש, אנשים שכבר לא ניתן היה להציל... אימהות רבות כתבו לי באותו הבוקר וביקשו שאאתר את הילדים שלהן. חיפשתי אותם. חלקם כבר היו בעזה בשעות אלו". יחד עם רמי דוידיאן, אספה אדוה עשרות צעירים וסייעה במאמצי ההצלה.

אדוה דדון המשיכה ללוות חלקיקי חיים, מוות ומלחמה רבים במהלך החודשים הבאים. היא תיארה כאב, אובדן ושכול, והייתה אחראית לכמה וכמה כתבות, תחקירים ומהדורות חדשות מרכזיות, שהביאו את המלחמה לסלון של האנשים בבית.
את אחד מהמשדרים היא כנראה לא תשכח לעולם, כאשר בזמן השידור עצמו עודכנה על כך שבן זוגה, קצין בסיירת, נפצע קשה מאד בקרב. דדון נאלצה לשמור על קור רוח ורק בתום השידור יכלה לצאת לבית החולים.
לתפקיד הנוסף שמילאה מכורח הנסיבות הקשות חוץ מתפקידה העיתונאי, לסייע בחילוצם של צעירים ואנשים מאזורי האימה, נוסף גם תפקיד האישה הדואגת. לצד ההחלמה של בן זוגה, המשיכה ללוות אדוה כל העת את אזורי הלחימה ואף נתנה מקום מרכזי בכתבותיה למקומן המשמעותי של נשים בתוכם.