שרה חמרה

"הנני מצהירה בזאת, כי מתוך התנדבות אישית והכרה חופשית אני נכנסת לארגון ההגנה העברי בארץ ישראל....הנני נשבעת להקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנה ולמלחמה על עמי ועל מולדתי, על חירות ישראל ועל גאולת ציון".
זו השבועה שנשאה שרה שרול (חמרה) כשידה מונחת על התנ"ך בתוך חדר חשוך בבית ספר ברחוב 'הנביאים' בתל אביב מול שלושה אנשים שאת פניהם לא ראתה. סיפורה של שרה מתחיל בשנת 1931 בעיר ירושלים. הוריה, יוצאי סוריה, הגיעו לארץ כדי לעלות לקברי צדיקים ונשארו לגור בה. בהיותה בת 3, עזבה המשפחה את ירושלים ועברה לגור בתל אביב. מאחר וגרה בשכירות, עברה המשפחה בין כ-14 דירות שונות בעיר, וכפי שמתארת זאת שרה: אם בעל הבית תפס ג'ננה וקיבל עוד 10 גרוש היינו צריכים להעמיס הכל על עגלה עם סוס ולחפש בית חדש". ואף על פי כן אומרת שרה שהיו לה חיים נחמדים. בגלל המעברים התכופים נאלצה שרה להחליף בתי ספר לעיתים קרובות. בגיל 13 סיימה שרה את לימודיה והצטרפה לשוק העבודה. "בכל עבדתי", היא מספרת.
בתל אביב של שנות הארבעים הייתה שכנות טובה והשכנים בילו יחדיו זמן רב בחצרות. כשישבו ודיברו יכולת לשמוע לאן נושבת הרוח - האם אתה אוהד של ארגון ההגנה, האצ"ל או הלח"י? בגיל 14 הייתה שרה חברה בתנועת הנוער העובד. כשנשאלה האם היא תומכת ב"הגנה" היתה תשובתה: בטח!
באחד הימים, בהולכה ברחוב, נתחב פתק לידה ובו פרטים על מקום מפגש. היא התבקשה לקרוע את הפתק לאחר הקריאה. זו הייתה תחילת דרכה של שרה כחברת מחתרת בארץ ישראל. את האימונים למצטרפים החדשים ערכו בבית הספר 'הגימנסיה הרצליה'. הם התחילו בתרגילי סדר, עברו לקרב מגע ובהמשך אף למדו לפרק ולהרכיב רובים ואקדחים, לירות בנשק ואיתות בדגלים.
לשרה יש סיפור משעשע: באחד האימונים בחולות חולון היא הייתה צריכה לטפס לראש גבעת חול תלולה ולאותת בדגלים אם מישהו מגיע. היה מדובר ביום חם מאוד, ולשרה לא היו מים והעליה היתה קשה. מסתבר, שכשהגיעה למעלה התישבה לנוח ונרדמה. למזלה הרב הסתיים האירוע בנזיפה בלבד. שרה מספרת שיום אחד התקבלה הודעה על טנקים בריטיים המתקדמים לכיוון השכונה בה גרה. "היה חשש גדול מאוד שיערך חיפוש וימצאו את מצבור הנשק החשאי ("סליק") שהוקם בגבולה", היא מספרת. חברי ההגנה מיהרו להוציא את הנשק ממחבואו ולהעבירו לפרדס סמוך. "תפקידי היה לקבל את הנשק מידי הבחור שפינה את ה"סליק" ולהעבירו לאנשים בפרדס", היא מציינת. לאחר שקיבלה את הנשק, לפתע שמעה שרה באנגלית: STOP! בהסתובבה לאחור מצאה חייל בריטי מכוון רובה טעון. שרה נעצרה ונלקחה עם עצורים נוספים לגשר בשכונת התקווה שם נאמר להם לא לזוז. אחד הבחורים בכל זאת זז ונורה למוות על ידי הבריטים.
שרה בת ה-17 הועברה לחקירה של הבולשת הבריטית שלאחריה הועברה לבית המעצר, שם שהתה במשך 8 ימים. לאחר מכן היא הוחזרה לבית הוריה ונאמר לה להתייצב מספר ימים אחר כך בירושלים למשפט. שרה לא התייצבה כפי שהתבקשה וחמקה מהעונש. עם הקמת המדינה הפכה שרה לחיילת ביחידת הנשים (ח"ן). את בעלה רפאל פגשה בתל אביב דרך קרוב משפחה משותף ובשנת 1953 הם נישאו. קצת לפני החתונה נפצע רפאל במסגרת שירותו הצבאי ושוחרר. שורת הבתים, בה גרה שרה עד היום, נבנתה במיוחד לחיילים משוחררים. הם קיבלו אדמה של קק"ל עליה שילמו באמצעות הלוואה של הסוכנות. בבית זה נולדו שלושת ילדיהם מהם זכו ל-8 נכדים. שרה עבדה במשך 20 שנה בספרייה ונחשבה לספרנית 'המיתולוגית'. כיום שרה, שהתאלמנה לפני מספר שנים, חיה באותו הבית. בבקרים נוטלת חלק בפעילות בבית הקשיש. "לא משנה מה יקרה בחיים, צריך לשמור על ההומור", כך שרה מסכמת את שיחתנו.