שרה קונפורטי

אמנית, ציירת, יוצרת. אלו מילים שמגמדות מה ששרה קונפורטי עושה בחייה, שכן המציאות היא בוראת עולמות יש מאין בצבע וברגש סוחף. שרה זוכרת את עצמה מאז ומתמיד עם צבע, עפרונות, ומחברות מלאות ציורים.
כמי שהתחילה את חייה הבוגרים ככלכלנית במשרד האוצר, הדרך להתפרנס מאמנות לא הייתה קלה, וכדרך כל סיפורי ניסים ונפלאות, התחילה במקריות וללא כל הכנה. שרה שהתגרשה מצאה עצמה ללא הכנסה, ולא ראתה את עצמה יושבת על שולחן כל היום. ערב אחד בדרכה לביתה, עברה ליד חנות לעיצוב הבית, ראתה אריחים והציעה לבעל החנות לצייר עליהם, הוא נתן לה כמה, ומשם התחילו לזרום הזמנות מהארץ ומחו"ל.
"יש לך מזוזות", נשאלה, "יהיה בשבוע הבא", השיבה.
"יש לך תכשיטים?", "תוכלי לצייר על חלונות לבית כנסת?", להכול ענתה בחיוב, וללא כל הכשרה פורמלית, למדה באוטודידקטיות ראויה להערצה, וייצרה כל מה שרק ביקשו ממנה. היא למדה על צבעים וחומרים, והשמים הם הגבול עבורה. בכפר יונה מצאה את ביתה עם הסטודיו הענק וקשרה את חייה למקום ולקהילה.
את הפיגוע הנורא של החיילים בצומת בית ליד שמעה מחצר ביתה, ובאותם רגעים נוראים, דמיינה שרה מלאכי שלום מטפסים בבגדי חיילים אל השמיים. היא זכתה במכרז להקמת האנדרטה לזכרם, ועבדה ארבע שנים עד שעמדה האנדרטה בשלמותה, מחומרים שהרכיבה בעצמה, דבקים שערבבה ויצרה יש מאין.
"אני מרגישה שהיצירה יוצאת ומתפרצת ממני, ובסוף כשאני רואה את התוצאה, קשה לי להאמין שאני יצרתי אותה, מודה אני, מרגישה שאלוהים נגע בי". ואכן אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה שמרגישים כשצופים בה מרחוק ומקרוב. הרעד שעובר בגוף וחודר לנשמה, הוא בדיוק מה ששרה מבקשת לייצר לצופה. "שני מטבעות צריך האדם, האחד בעבור הלחם והישרדותו, והשני בעבור הפרח להחיותו". כך היא מתארת את האמנות והתרבות בחייה, כפרח שמייצר חיים עבורה, והאמת – גם עבורנו.